אפשר היה לזהות אותם השבוע לפי החיוך המרוח על הפנים, כאשר עמיתיהם הביאו את הילדים בלית ברירה למשרד, או לפי קצב הנסיעה הנינוח בכבישים הריקים־יחסית בשבע בבוקר: הורים שאין להם ילדים במערכת החינוך.
אנשים שמשחקי כוח שכוללים מילים כמו "השבתת הלימודים" לא נוגעים להם כרגע, מביטים מהצד על המתרחש בזעזוע מהול בחמלה. יש בהם הורים לילדים שכבר סיימו את לימודיהם, ויש בהם הורים לילדים ולנוער שמראש שלחו את צאצאיהם לחינוך פרטי.
לא פרטי לגמרי, קוראים לזה "מוכר שאינו רשמי" - כלומר המדינה מוודאת שהמוסד החינוכי עומד בתקנים של בטיחות וחינוך, אבל לא מתערבת מעבר לכך.
המגמה הכללית בעולם מצביעה על גידול בהעדפת החינוך הפרטי על פני הציבורי. לא רק בישראל המצב לא משהו, מתברר. יותר ויותר הורים במדינות בעולם בוחרים שלא להפקיד את המשאב היקר להם ביותר - בניין האישיות של הילד, פיתוח כישוריו והטמעת תאוות הידע שלו - בידי מערכת חינוך ממשלתית.
בשבדיה, שעברה לשיטת השוברים, חל גידול בהרשמה לבתי ספר פרטיים; באוסטרליה יותר ויותר הורים נוטשים את המערכת הציבורית; וגם בגרמניה מדווחים על נהירה לבתי הספר הפרטיים, אלה שבהם ההורים מעורבים הן בבחירת תוכנית הלימודים והן בדרך שבה תונחל לתודעת הדור הבא.
התינוק שלי בן 16, והוא לומד בישיבה תיכונית שעליה אני משלמת הון, בין השאר כדי לא להיות קורבן לתכנים שעליהם מחליט משרד החינוך ולשיטה שאותה מכתיבים ארגוני עובדים שונים.
גם אחיו הגדולים למדו במסגרות כאלה, כבר מגן חובה: החל מתלמודי תורה אמריקניים שמקדשים גם לימודי חול, וכלה בבתי ספר בינלאומיים.
למעשה, בחרתי מקום מגורים לפי איכות החינוך וחירותו שמתאפשרות באזור, פן אפקיד את אוצרותיי בידיים של אנשי מקצוע שלא ניתן לפטר, או במוסדות שמקבלים את ילדיי כמובן מאליו שבא להעביר את הזמן בין שמונה בבוקר לאחת בצהריים, ולא כפיקדון יקר ערך.
אם רוצים להקנות לדור העתיד יותר מאשר טלפונים של מורים פרטיים והתניות פאסיביות - משהו בשיטה צריך להשתנות, אף שהמערכת מלאה אנשים טובים.
תגידו שזה לא שוויוני, שרק אנשים שיש להם כסף יכולים להרשות לעצמם מוסדות פרטיים? שתי תשובות: אחת, סדר עדיפויות; שתיים, בנפאל - שלא כמו במדינות המפותחות שהזכרתי - שליש מבתי הספר הם פרטיים. מפלגת השלטון החליטה להפסיק עם זה, בשם השוויון.
בית ספר נולד? שאל אותי כיצד
בישראל אפשר להפחית את מצוקת ההורים והמתחנכים בכמה צעדים פשוטים יחסית: אין צורך להפריט את משרד החינוך (אף שזה פיצ'ר שמתחשק לפעמים לכתוב). הורים ערניים יכולים להתאגד ולהקים עמותות שתייסדנה בתי ספר בלי לזעזע את המערכת.
המדינה יכולה לאפשר חלוקת זיכיונות חינוכיים בכפוף לתנאי סף, כגון לימודי ליבה.
במקום שמשרד החינוך יעביר 30 אלף שקלים בשנה עבור כל תלמיד, והסכום העצום הזה יתפזר בדרך על מפקחים ועל מורים שעובדים באחוזי משרה מזעריים "כי זה ההסכם שלהם" אך לא מתפרנסים כראוי, התקציב יעבור ישירות לעמותה שתשלם משכורות גבוהות למורים שאשכרה זה הייעוד שלהם בחיים.
תהיה הלימה בין היחידה המעסיקה לבין היחידה הפדגוגית, ובית ספר עם מאה תלמידים, למשל, ייהנה מתקציב שמספיק גם למבנה, גם לשכר, גם להעשרה וגם למזגנים, ואפילו לפאנלים סולאריים.
באופן טבעי, הכוח להשבית משפחות ומערכות חינוכיות יפחת, והכוח להעמיד דור משכיל ויצרני להורים שמחים יגבר.
סייבר VS ערבית
אחת הנקודות הכואבות במערכת החינוך, שמשקפת היטב את מצבנו הלאומי, היא לימודי הערבית.
אם נערוך עיון משווה במצב מגמות הערבית בתיכונים בישראל מול מצב מגמות הסייבר, נגלה סימבול המגלם את כישלון תפיסתנו החברתית־מדינית ביחס למזרח התיכון.
הערבית הופכת לנחלת העבר, בעוד הסייבר מסמל את העתיד. חשוב להתקדם טכנולוגית, אבל זה כמעט הדבר היחיד שמשקיעים בו. לפי נתוני משרד החינוך, רק ב־246 תיכונים בישראל קיימת כיום מגמת ערבית. תלמידים הנבחנים בערבית ברמת 5 יחידות לימוד לומדים ערבית ספרותית, ואם ירצו ליצור קשר עם המרחב שבו אנו חיים - יהיה עליהם לצמצם טווחים ל־2022 וללמוד ערבית מדוברת.
ככלל, העניין שמוצא הנוער בלימודי הערבית נמצא בירידה, בהלימה לכך שבאופן מסורתי שרי חינוך נבחרים ומכריזים על קידוש לימודי המתמטיקה ולא על רפורמה בלימודי הערבית, אף שהסכסוך הישראלי־פלשתיני קצת יותר בוער מחילוק ארוך. לעומת זאת, ב־427 תיכונים כבר יש מגמת סייבר, והן נפתחות בקצב מסחרר, כמו כויללים לחרדים עם פטור מגיוס. מה, כולם מוכשרים לסייבר? או שלמדנו להסליל?
זה לא נגמר במערכת החינוך, כמובן.
תלמיד שסיים מגמה ערבית, גם אם הוא דובר שפה מדוברת, בהתגייסו לכוחות הביטחון יידרש לעבור מבחני סייבר כדי לממש את יכולותיו. גם אם יש לו דיסקלקוליה וגם אם הוא מכיר את השטחים כמו את כף ידו.
ערבית היא כלי חיוני כשאנחנו חיים במזרח התיכון, אבל אנחנו מעדיפים לדמיין שאנחנו באירופה, למרות העובדה שגם שם ערבית כבר חיונית יותר מסייבר.
כשם שישראל מנהלת את היחסים עם שכניה ועם אויביה בצורה תלושה, מתעלמת מההקשר התרבותי ולא דוברת אותה שפה, כך גם בשדה החינוך, כמדינה - אנחנו רוב הזמן תלושים. אמצעי המודיעין הטוב ביותר הוא לראות חדשות אל־ג'זירה בשפת המקור, אבל כמה שמיניסטים בישראל מסוגלים לכך? ובאיזו תודעה חינוכית קיימת המטרה הזאת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו