מחסור חמור בעובדים זרים בישראל: "הבעיה רחוקה מלהיפתר"

לשכות הסיעוד הודיעו, לאחר שלושה שבועות, על הפסקת השביתה - אך בעיית המחסור בעובדים זרים בענף הסיעוד הביתי רחוקה מלהיפתר • בישראל חסרים כ־20 אלף מטפלים סיעודיים, ואלו שנמצאים בארץ דורשים מהמטופלים חסרי הישע ומבני משפחותיהם העלאת שכר משמעותית • ברשות האוכלוסין וההגירה אישרו שמתקיימים מגעים לפתרון המשבר - אך הדגישו כי הדברים טרם סוכמו • להזדקן בכבוד? לא כרגע

מזדקנים, מופקרים, צילום: Getty mages

לשכות הסיעוד הודיעו על הפסקת השביתה שבה פתחו לפני כשלושה שבועות. רשות האוכלוסין וההגירה שוקלת להגדיל את מכסת העובדים הזרים.

מחאת לשכות הסיעוד על התקנות החדשות של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת בסוגיית גביית דמי תיווך מעובדים זרים, המגיעים לארץ כדי לעסוק בסיעוד ביתי, תיפסק - כך נודע ל"ישראל היום". עם הפסקת השביתה חזרו הלשכות לטפל בקליטת עובדים זרים לענף הסיעוד הביתי, ולהעניק שירות לעובדים הזרים שבארץ שנדרשים להסדיר עניינים מול רשות האוכלוסין וההגירה. עם זאת, שביתת עובדי משרד החוץ עדיין נמשכת, כך שלא כל הבקשות להבאת עובדים זרים מאושרות כבר חודשים.

ההחלטה בלשכות הסיעוד הפרטיות להפסיק את השביתה התקבלה בעקבות לחץ שהפעילו המעסיקים - המטופלים הסיעודיים ובני משפחותיהם - שהוביל למגעים בימים האחרונים בין ארגון אחיעוז, ארגון הגג של הלשכות, לבין רשות האוכלוסין וההגירה, בנוגע להגדלת המכסה השנתית המותרת של העובדים המגיעים לישראל. זאת בשל המצוקה הגדולה והמחסור בלפחות 20 אלף מטפלים סיעודיים.

כידוע, ישראלים לא ששים, בלשון המעטה, לעבוד בענף הסיעוד הביתי. כדי לתת מענה למצוקה נקבעו ב־2005 תקנות זמניות המאפשרות להביא עובדים זרים לארץ. בשנים האחרונות הגיעו לישראל בממוצע בכל חודש בין 800 ל־1,000 עובדים זרים לענף הסיעוד הביתי, ואילו המכסה השנתית המותרת לכל לשכה עומדת על 15% מכלל העובדים שלה.

כך, למשל, לשכה המעסיקה 1,000 עובדים זרים רשאית להביא 150 עובדים בשנה. מדינת ישראל הולכת ומזדקנת, והמכסה אינה מספקת מענה לדרישה הגוברת, בעיקר בפריפריה. ב"ישראל היום" הצטברו עדויות מפי מספר רב של משפחות שנואשות למצוא מטפלים סיעודיים - מה שלא מתאפשר בשל מקום מגוריהן המרוחק מהמרכז ובשל התנאים והדרישות שמציבים העובדים הזרים עצמם. כעת הם מתנים את המשך הישארותם בהעלאה משמעותית בשכר.

במסגרת המגעים בין אחיעוז לרשות האוכלוסין וההגירה, ביקשו באחיעוז להגדיל את המכסה השנתית ל־25%. בארגון אמרו כי הגיעו להסכמה שבעל פה עם הרשות ולכן החליטו להפסיק את השביתה כמחווה של רצון טוב. עם זאת, ברשות ההגירה והאוכלוסין אישרו שהוגשה הבקשה, אך הדגישו כי אין עדיין החלטה רשמית וכי הנושא נבחן.

לשכה המעסיקה רשאית להביא 150 עובדים בשנה (צילום אילוסטרציה), צילום: עמי שומן

סלע המחלוקת שבגינו הודיעו הלשכות הפרטיות על שביתה הוא השינוי בתקנות, שאושר בסוף חודש מאי על ידי ועדת העבודה והרווחה, שהסדיר את סוגיית הגבייה של  דמי התיווך מהעובדים הזרים.

כאמור, ב־2005 נקבעו תקנות שעה שאפשרו ללשכות הפרטיות לגבות 3,800 שקל מכל אזרח חוץ שהגיע לעבוד בארץ בענף הסיעוד הביתי. נוסף על כך, הלשכות גובות מהמעסיקים 2,000 שקלים עבור דמי השמה, והחל מהשנה השנייה גם תשלום חודשי קבוע בסך 70 שקלים עבור טיפול שוטף של הלשכות בעובדים.

ב־2018 פקעה הוראת השעה והתקנות לא חודשו מאז, כך שמאז הלשכות הפרטיות לא גובות יותר דמי תיווך מהעובדים הזרים שמגיעים ארצה. דו"ח שהכינה חברה חיצונית לבקשת המדינה, המליץ לאפשר ללשכות הפרטיות לגבות 1,724 שקלים עבור דמי תיווך מכל עובד חדש שיגיע מחו"ל ו־81 שקלים בחודש מכלל העובדים הזרים בארץ העוסקים בסיעוד ביתי. זאת, בנוסף לגבייה מהמעסיקים שנמשכה.

על המלצות הדו"ח חתמו שלושה שרים, אך בדיון בוועדת העבודה והרווחה עלו כמה קשיים, ובהם החשש כי העובדים הזרים ידרשו מהמעסיקים לשלם את הסכום החודשי. כמו כן, משרדי הממשלה חששו כי הסכום הגבוה שהעובדים הזרים נדרשים לשלם יעמיד את ישראל בדירוג בינלאומי נמוך בסוגיית המאבק בסחר בבני אדם.

לאחר דיונים בין כל הצדדים, הוסכם על גביית סכום של 6,800 שקלים רק מהמטפלים החדשים שיגיעו לישראל במתווה של 3,800 שקלים לפני ההגעה לישראל ו־3,000 שקלים בשלוש פעימות, שישולמו בתוך שלושה חודשים - כך שמהעובדים שכבר מועסקים בישראל לא ייגבה תשלום חודשי שוטף.

"הלשכות עלולות לקרוס"

המתווה המוסכם הוגש לוועדת העבודה, שאישרה לבסוף גבייה חד־פעמית של 3,800 שקלים מכל עובד חדש לפני הגעתו לישראל ו־2,000 שקלים בשתי פעימות. המשמעות היא למעשה קיצוץ של מחצית מההכנסה השנתית ללשכות הפרטיות ואי־יכולת מצידן לחייב את העובדים הזרים לשלם את התשלום השני והשלישי, שכן לא נקבע שום מנגנון שמבטיח את תשלום שתי הפעימות הנוספות ע"י העובד.

"בעיית המחסור בעובדים הזרים בענף הסיעוד הביתי רחוקה מלהיפתר. לשכות הסיעוד הפרטיות מקבלות מדי יום פניות קורעות לב של משפחות שמשוועות לטיפול הולם עבור יקיריהן. יש צורך במציאת מקור תקציבי ממשלתי לביסוס פעילותן של לשכות הסיעוד הפרטיות בטיפול בעובדים הזרים ובמעסיקיהם, לצד הגדלת המכסות המתבקשת נוכח הפער העצום של רבבות עובדים שחסרים. בהיעדר מקור תקציבי, הלשכות עלולות לקרוס ולסגור את פעילותן, וכך גם מטופלים ובני משפחותיהם שלא תהיה להם כתובת לטיפול", מזהיר יו"ר אחיעוז, יריב שוריאן.

נדב דקל, נכה עם 188% נכות (51), נהריה - "הרשויות לא מנפיקות ויזות, ואני נשאר לבד"

נדב, רואה חשבון במקצועו, מוגדר עם 188% נכות עקב ניתוח שעבר לפני 20 שנה בצוואר. יש לו קושי בדיבור והוא מונשם ומתנייד בכיסא גלגלים. מחג הפסח הוא מחפש מטפלת. "אשתי בהיריון, היא לא יכולה לעזור לי יותר. הגשתי פעמיים בקשה למטפלת ונדהמתי לגלות שהן לא מוכנות להגיע לנהריה.

"במרכז משלמים להן שכר גבוה יותר, החברות שלהן גרות במרכז והן מעדיפות לעבוד שם. זה לא אמור להיות כך. לא יכול להיות שמאפשרים להן להחליט שהן לא מוכנות לעבוד בפריפריה. נוסף על כך, רוב המטפלות מעדיפות לעבוד עם אישה. עשרים שנה אני מעסיק מטפלות ולא נתקלתי לפני זה במצב שהמטפלת יכולה לבחור אם לטפל בגבר או באישה. כמו שאחות בבית החולים לא יכולה לבחור. זו אפליה".

"הרשויות לא מנפיקות ויזות, ואני נשאר לבד". נדב דקל,

הוא מתאר גם את הקושי למצוא מטפלת מחליפה כאשר המטפלת שלו יוצאת לחופשה במולדתה, או בסופי שבוע. "אין מטפלות שיחליפו אותה, ואדם כמוני נמצא בבעיה. את המטפלת זה לא מעניין, לא חלה עליה מחויבות למצוא מחליף".

סוגיית המחויבות בולטת גם בנטישת המטפלים את המטופלים חסרי הישע, כשדרישותיהם לא מתקבלות או כאשר מתפתח ויכוח. "היתה לי פעם מטפלת מרוסיה. הייתי איתה לבד בבית והיא קילחה אותי. התחלנו להתווכח על משהו, והיא פשוט השאירה אותי לבד במקלחת בחורף במשך שעה.

"לא יכולתי לעשות כלום. אחרי שעה היא קילחה אותי ובבוקר ארזה את הדברים שלה והלכה מבלי להודיע". נדב מצא לאחרונה מטפלת שהסכימה לבוא לארץ ולטפל בו, אך בגלל השביתה, גם של משרד החוץ וגם של הלשכות, היא לא יכלה להגיע עד עתה. "לא מנפיקים כמעט ויזות, ועד שזה יקרה אני לא בטוח שהיא תישאר זמינה בשבילי", הוא אומר.

טלי גרשונוביץ ואמה, יעל צרור (77), חזון - "הקשישים סובלים והם לא יכולים לצעוק"

טלי, תושבת ראש העין, מתגוררת עם אמה במושב חזון בצפון. "אמא שלי סיעודית, יש לה גם פרקינסון והיא עברה המון ניתוחים. היא מרותקת למיטה וזקוקה לעזרה בכל דבר", היא אומרת, ומוסיפה כי חיפשה מטפלת במאגר המטפלות הפנויות, אך אף אחת לא מוכנה להגיע למושב חזון. "הם רוצים לעבוד באזור המרכז. גם מטפלים שקיבלו אשרה לאזור הצפון מצליחים לעקוף את זה. אני לא מבינה למה המדינה לא מגבילה אותם".

"הקשישים סובלים והם לא יכולים לצעוק". טלי-גרשונוביץ ואמא שלה יעל,

טלי הצליחה למצוא עובדת זרה מאוזבקיסטן, שהיתה אמורה להגיע אחרי פסח, אך בגלל השביתה של משרד החוץ גם הגעתה מתעכבת. בינתיים, היא מספרת, כל בני המשפחה התגייסו כדי לעזור ולטפל באמא שלה. טלי עצמה מגיעה מראש העין לצפון כמה פעמים בשבוע. "אנחנו נופלים בין הכיסאות, אנחנו קורסים.

"אני לא יכולה לנהל חיי עבודה ומשפחה", היא אומרת, ובעיקר כואבת על כך שאת הזמן היקר שנשאר לה עם אמא שלה היא ממקדת בטיפול בה. "אני רוצה לדבר עם אמא שלי, לצחוק איתה, לטייל איתה, ולא רק להחליף לה טיטולים. אני לא מגיעה לזה. כשאני מגיעה אליה אני מטפלת בה. שימו לב למה שקורה עם הקשישים במדינה שלנו. הם סובלים והם לא יכולים לקום ולצעוק".

גלית ואמה דליה (75), קריית מוצקין - "אמי שימשה כרטיס כניסה לארץ - ותו לא"

המטפלת של דליה הגיעה לישראל לפני כמה חודשים. גלית, בתה, מספרת: "אמא שלי עברה משבר מאוד קשה. אחותי נפטרה מ־ALS, מחלה אכזרית שגורמת לסבל רב, ואחרי שהיא נפטרה אמא שלי התמוטטה, איבדה את החשק לחיות והפכה לסיעודית. היה לה מאוד קשה לקבל את העובדה שהיא זקוקה להשגחה, אבל כיוון שהיא נפלה הרבה, לא היתה לנו ברירה. קבעתי עובדה וביצעתי את כל התהליך והתשלומים והבאתי לה מטפלת מחו"ל".

כשהמטפלת הגיעה, לימדה אותה גלית איך לטפל באמא שלה. "הקליטה שלה אצלנו היתה מהירה, ואמא שלי נקשרה אליה מייד, אבל מהרגע שהיא נפגשה עם חברים שלה בארץ החלו הסחיטות".

היא מספרת כי מראש סיכמה עם המטפלת שהעבודה אינה כוללת שבתות, אך לדבריה "המטפלת דרשה להישאר בשבתות ושנשלם לה על כך. היא דרשה ששכר הבסיס יהיה גבוה יותר. היא גם התחילה לדבר על כך עם אמא שלי וזה הלחיץ אותה. היא פחדה שהמטפלת תעזוב והפסיקה לישון בלילות". כאשר גלית סירבה לדרישות, הודיעה המטפלת על התפטרותה ובסוף החודש היא תעזוב. עד שהיא לא תמצא מעסיק חדש, היא נשארת בארץ עם הוויזה שקיבלה בזכות העובדה שנשכרה לטפל בדליה.

"אנחנו הרגשנו שאמא שלי פשוט שימשה כרטיס כניסה לארץ", אומרת גלית ומוסיפה: "אני לא יכולה להביא מטפלת חדשה מחו"ל כי המטפלת הנוכחית נמצאת על הוויזה של אמא. העובדות שנמצאות בארץ רוצות 30% יותר ומאלצות אותנו לשלם על שבתות גם אם אין צורך. המדינה לא מבינה כמה היא פוגעת בקשישים ובמשפחות שלהם בכך שהיא לא מסדירה את הנושא".

יגאל מוצפי ואמו צביה (86), מרגליות - "המדינה צריכה להיות אחראית להעסקה"

צביה בת ה־86 סבלה משברים בשתי עצמות הירכיים בשנה שעברה ומאז היא נעזרת במטפלת 24 שעות ביממה. בסוף החודש תסתיים אשרת השהייה של המטפלת שלה, תושבת הפיליפינים. בנה יגאל מחפש כבר כמה חודשים מטפלת חדשה ואינו מוצא.

"המדינה צריכה להיות אחראית להעסקה". יגאל מוצפי ואמא-שלו צביה,

"פנינו ללשכות הסיעוד ואמרו לנו שאין מטפלות זמינות עבורה. אנחנו גרים בצפון הארץ וזה משפיע מאוד, רוב המטפלות מחפשות לעבוד באזור המרכז. כשהן שומעות שאנחנו גרים בפריפריה הן משיבות בשלילה, או רוצות הרבה מאוד כסף. גם מטפלת שיש לה כבר אשרה לאזור שלנו מחפשת כמה שיותר קרוב למרכז. בגלל השביתה של הלשכות ושל משרד החוץ, לא יכולנו עד עכשיו להביא מטפלת חדשה מחו"ל".

יגאל מותח ביקורת גם על כך שהנושא אינו מטופל על ידי המדינה. "למה המבוגרים האלה צריכים להיות המנהלים והמעסיקים של העובדת הזרה? הם לא מבינים בזה. צריך גוף שינהל ויתקצב את זה. לשכות הסיעוד אמנם מטפלות בהיבט הכספי, אבל המעסיק שלהן זה בן משפחה או המטופל בעצמו. זה אבסורד. מה אנחנו מבינים בניהול, בהעסקת עובדים? צריך שהממשלה תנהל את העניין הזה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר