ירושלים - העיר שהיא התגלמות הצדק היהודי

חג שמח, יהודים. היום יום ירושלים. עבור רבים מבני דורי, שלא היו כאן כשהמדינה קמה, היום הזה הוא מעין "יום עצמאות" נוסף שבו נכחנו ונולדנו מחדש. כשירושלים שוחררה, חשנו שהשבור תוקן, ששני חלקי השלם פגשו סוף-סוף זה את זה. שמחתנו עלתה על גדותיה. ב-55 השנים שחלפו מאז הלבשנו את ירושלים בשלמת בטון ומלט, קבענו עובדות בשטח ונלחמנו על קיומנו כאן, אך בקרב אחד התרשלנו - הקרב על התודעה.

מסכת טיעונים מול העולם בעניין ירושלים ובכורתנו וזכותנו עליה, שמושתתת רק על צרכים קיומיים וביטחוניים, היא חשובה - אך אינה מספיקה. העיקר בסיפור שלנו בירושלים, הוא הזכות והזיקה - והמחויבות שנגזרת מהן. זוהי מחויבות שחורגת בהכרח מן הדאגה לקיום הפיזי ונשענת בעיקר על התרבות, הדת, המסורת וההיסטוריה היהודית.

ביום החג הזה, צריך אפוא לדבר לא רק על 240 אלף היהודים שיישבנו בירושלים מעבר לגבולות החנק הישנים ולא רק על כך שאינם מכשול לשלום, אלא מכשול לחלוקה מסוכנת. ביום החג הזה צריך לדבר גם על ירושלים שליוותה אותנו במסענו הארוך בגולה 2,000 שנה. כי השאלה "למה ירושלים?" היא שאלה הכרחית עוד קודם שעוסקים ב"איך" ו"כיצד", וב"עשה" ו"לא תעשה".

אם לא נרחיק עד דוד המלך שקנה את הר המוריה (הר הבית) מארוונה היבוסי ועד בנו שלמה שבנה שם את המקדש, אם לא נבקר לפחות פעם אחת בעיר דוד של ימינו שלמרגלות הר הבית - לא באמת נדע להסביר לעצמנו למה ירושלים ומה הסיפור שלנו כאן.

חורבן שני המקדשים, הראשון על ידי נבוכדנצר והשני על ידי הרומאים, שינה את המציאות בארץ ישראל ובירושלים - אך הביא לדורות של חולמים, כוספים ומשוררים שנשאו תפילה וערגו לבניינה. קדושת העיר וזכר תפארתה נשזרו כמעט בכל חג וטקס דתי שקיימו יהודים ברחבי תבל: בתפילות היום-יום, בהלוויה, בברית המילה, בבר מצווה, בברכת המזון ואפילו בחתונה - "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני..." - בכל אלה ועוד נכחה ירושלים בקשר רגשי עז, לעולם לא נשכחת.

ב-1966 הסביר ש"י עגנון, בנאום לרגל קבלת פרס נובל, כי מחמת שואה היסטורית (חורבן ירושלים) נולד באחת מעיירות הגולה, אך תמיד ראה עצמו כאדם שנולד בירושלים. גם בתשעת בתי המקור של "התקווה", נזכרת ירושלים שמונה פעמים, ולצידה נוכח המנון נוסף - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - ארבע מילים שליכדו יחד את תפוצות ישראל ברחבי הגולה ואת מחוללי הציונות, תנועת השחרור היהודית הלאומית.

עד שהמוסלמים הגיעו לירושלים שלטו בעיר היהודים, המצרים, היוונים, הפרסים, הפרתים, הרומאים והביזנטים. האסלאם, שתובע לעצמו עתה ראשוניות ובכורה על ירושלים ועל קודשיה, הופיע רק 2,000 שנה אחרי שישראל הפך לעם, בעוד הפלשתינים, שמערערים על מקומנו ועל קיומנו בירושלים, החלו להגדיר עצמם כעם רק לפני מאה שנה. לעומת זאת, מאז כיבוש אדמת כנען במאה ה-12 לפני הספירה שלטו היהודים בארץ ישראל במשך אלף שנים, והם חיו בה כמעט ברציפות ב-3,300 השנים האחרונות.

בפרק זמן זה ירושלים הייתה בירה עברית, אך מעולם לא הייתה עיר בירה, תודעתית או פוליטית, של איזושהי הוויה ממלכתית ערבית או אסלאמית. "הוריהם" לכאורה של הפלשתינים - ערבים, ממלוכים ועות'מאנים, שישבו כאן - לא קיימו זיקה לאומית ריבונית לארץ ישראל דווקא. הם כבשו אותה ומשלו בה, אך מרכזם היה תמיד מחוצה לה. אפילו הירדנים, כאשר החזיקו בירושלים, לא עשו אותה בירתם.

למרות זאת, במאות פתוות שפרסמו אנשי דת מוסלמים מאז 1967, הוגדרו היהודים כאויבי המאמינים וכמי שמטמאים את אסלאמיותה של ירושלים. מכאן הייתה הדרך קצרה לערעור על זכותו ועל בכורתו של העם היהודי בירושלים, לשינוי קורותיה, לשכתוב ההיסטוריה שלה ולדה-יהודיזציה שלה, אפילו בניגוד למסורות ולכתבים בני 1,000 שנה ויותר של חכמי דת מוסלמים רבים. בימינו התווספה לכל אלה גם עלילת הדם המודרנית "אל-אקצא בסכנה", שהפכה לפס ייצור של פיגועים וטרור.

העיר הזאת, נזכור לפיכך היום, אינה רק היסטוריה וגיאוגרפיה. היא גם הכימיה והביולוגיה שזורמת בעורקינו. ללא ידיעת קורותיה ומשמעותה לא נבין מדוע ירושלים היא התגלמות הצדק היהודי והתביעה שלנו על הארץ הזאת, ומדוע בלעדיה ניפול. אל תניחו אפוא לטועים שבנו לבלבל אתכם. לא ארץ זרה כבשנו. שבנו לבית חיינו, לציון ולירושלים, ומי ששב הביתה אינו כובש. זו אינה רק טרמינולוגיה. שחררנו את העיר משורה של כיבושים (האחרון שבהם הירדני), שהתעמרו בנו ובזכויותנו בה לאורך דורות, ועתה עלינו לשמור עליה בשום שכל, ולשמוח ביום שחרורה, למרות מורכבותה וסיבוכיה.