השבת של תושבי אלעד: ביתי שוב כבר אינו מבצרי

הפיגוע באלעד התרחש מתחת לביתי. בזמן הפיגוע לא היינו בבית, וכך נחסכו מאיתנו הקולות המחרידים והמחזות הקשים והמלחיצים שנראו כאן במהלך שעות הערב הארוך והכואב הזה.

רק בשעת לילה מאוחרת אזרנו אומץ ושבנו הביתה. את המשפחה השארתי ברכב המונע מתחת לבית, והזעקתי את המשטרה על מנת שיסרקו את ביתי ויוודאו שהמחבלים אינם מסתתרים בו. רק לאחר מכן נכסנו הביתה, ומיהרנו להגיף את התריסים ולנעול היטב את הדלתות.

כמו בריטואל קבוע, כולם המתינו לבשורות הקשות - כאשר המספר של הנרצחים יהפוך לשמות של אנשים ולמשפחות מרוסקות, רק שהפעם מדובר בשכנים שלנו - מכרים שייעלמו לנצח מהנוף האנושי של העיר, ואת הקולות הרכים של היתומים שלהם אומרים קדיש נשמע לאורך השנה הקרובה.

מאז הפיגוע קולות מסוקים מנסרים את שמי העיר אלעד. האירוע לא הסתיים, והתושבים מסתגרים בבית ונמנעים מלצאת ממנו ככל הניתן. זה ממש מזכיר את ימי הפיגועים בשנות ה־90, כאשר איש לא ידע היכן יתרחש הפיגוע הבא ומי יהיו הקורבנות שלו.

את תפילות השבת עשינו בבתי הכנסת כאשר מתפללים נושאי אקדחים התמקמו בסמוך לדלתות, מוכנים לכל תרחיש שעלול לקרות, והפחד באוויר.

וגם בסיטואציה הזאת כבר היינו בראשית שנות האלפיים. אנשים ממהרים לסיים את התפילה ולשוב הביתה, ורחובות העיר רוב הזמן ריקים מאדם. רק אנשי הביטחון ממשיכים לפטרל ולחפש אחר המחבלים.

לתושבים כאן קשה מאוד עם המצב שהתהווה: איך משגרת חיים שלווה יחסית הידרדרנו בתוך שבועות ספורים למציאות חיים, שפיגוע עלול להתרחש בה בכל רגע ובכל מקום ואיש אינו חש יותר ביטחון?! כיצד זה שבמדינה מתוקנת תושבים אינם יכולים ללכת בביטחון ברחובות העיר וילדים למוסדות הלימוד?! אסור לנו לחזור לימים האפלים האלה! על האמונים על ביטחון האזרחים חובה להחזיר בכל מחיר את הביטחון לתושבי המדינה.