כשאדם מאבד את קרוביו, נפער בליבו חור עצום שכנראה שלעולם לא ייסגר לחלוטין. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שחל היום (רביעי) הוא אחד מאותם ימים שמזכיר לקרובי הנופלים את אותו חור.
שירה, נטע ומור שיתפו את "ישראל היום" בדברים שכתבו עבור אחיותיהן.
נטע בן ארמון, אחותה של סמלת טלי בן ארמון ז"ל
טלי שלי. כמו בכל שנה, תמיד התקופה הזו מביאה איתה עומס רגשי, מין לחץ נפשי כזה לקראת ימים מאתגרים. החודשים האחרונים החזירו אותנו בזמן, לאותם ימים קשים עם החרדות החזקות. פיגועי הירי חזרו אלינו וגם הפעם, לצערי הרב, הצטרפו משפחות לקבוצת השכול האכזרית. בפיגוע שאירע בחדרה, נהרגה חיילת בת 20, שחזרה הביתה מהצבא ונורתה בירידה מהאוטובוס. לכולנו זה עשה קווץ' גדול בלב. ישר טלפון להורים, לשמוע איך הם עם כל הסיפור הזה.
את בטח יודעת, אני שוב בהיריון, ילד שלישי בעזרת השם בדרך (שרק יהיה בריא), והדבר הבלתי נתפס עבורי, כאמא, הוא איך קמים בכלל ביום שאחרי?! איך אפשר לאבד ילד ולהמשיך את החיים?! איך?!
גם לי בתור ילדה ובתור נערה בת 14 בתחילת ההתבגרות, לא היו כלים להתמודד עם כאב ורעידת אדמה שכזו. אוטומטית הדחקתי, ורק רציתי להיות חזקה ושמחה עבור אמא ואבא, שלא יחוו עוד שום קושי בחיים. בתקופה ההיא אני ממש זוכרת שאימצתי את תפקיד ההורה כדי לאסוף ולהגן על הקיים, שלא יישבר לי עוד.
עם השנים למדתי לחיות עם הכאב, ההדחקה הפכה להתמודדות בעל כורחי, ונאלצתי לטפל בעצמי ובחרדות שאני סוחבת מאז.
כאב האובדן לא מרפה לרגע, הוא הופך להיות חלק ממי שאתה בעולם הזה.
טלי שלי, השארת לנו המון זיכרונות מתוקים. כישרון הציור שלך עדיין על קירות הבית והגעגועים לשיחות ולצחוק המתגלגל שלך מהדהדים בי כל הזמן.
20 שנה שאת לא בעולמנו, מספר מטורף לגמרי! אחד הדברים שאני זוכרת ממש טוב ממך היה היופי המסנוור שלך והכריזמה שנכנסה איתך לכל חדר. תמיד החברות שלי ואני היינו מסתכלות עלייך בהערצה גדולה, חולמות קצת לגעת בזוהר שלך, היית כמו דמות מעולם אחר.
המחשבה הזו לעיתים מאפשרת לי לחשוב שאולי באמת לא היית לגמרי שייכת לעולם הזה. היה בך משהו גדול יותר, יוקרתי יותר ומושך הרבה עיניים.
את בטח זוכרת את כמות המחמאות שהיית מקבלת בכל אירוע משפחתי, אנשים לא הפסיקו להתפעל ממך. אני בטוחה שבעולם שאת נמצאת בו היום כולם מסונוורים מהיופי המתפרץ ממך.
את נשארת בת 20, בשיאך! הכי יפה, הכי טהורה, הכי טלי שלנו. אני מאוד מתגעגעת! בקרוב אספר לילדים שלי עלייך, הם עוד קטנים מכדי להבין הכל, אבל בהזדמנות הראשונה אשתף אותם ואבקש ממך, אם תסכימי, ללוות אותם בחיים כפי שאת מלווה אותי, שומרת עלינו טוב-טוב ועוזרת לנו להתמודד עם אתגרי החיים!
את המלאך שלי. "בכל יום שעובר זה יותר מתבהר כמה שאת חסרה".
אוהבת ומתגעגעת, אחותך לנצח, נטע.
נטע בן ארמון היא אחות של סמלת טלי בן ארמון. טלי ז"ל שירתה כתצפיתנית ונרצחה בדרכה הביתה מהבסיס בפיגוע ירי בתחנה המרכזית בעפולה בשנת 2001. את טלי מלווה עמותת האחים שלנו, למען אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית.
שירה בן פורת, אחותה של בת-שבע אונטרמן ז"ל
בצי שלי, עברו כמעט 14 שנים שבהן אני מתנדנדת בין מציאות לחלום. הקו הכל כך דק ושברירי כמעט נעלם.
כל זה בגלל בן עוולה, מחבל שדרס באכזריות את חייך עם בולדוזר אימתני צהוב.
מאז אני מנסה לחיות - שרדתי שנת שירות, התחתנתי עם עדו (שלצערי לא הספקת לראות אלא רק לשמוע עליו), ילדתי שלושה ילדים מקסימים ואני כבר כמעט בת 32! ועדיין, עוד יום עובר, עוד חודש, עוד שנה... והכל בלעדייך. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל הכאב לא נמחק, הוא רק מתעצם ואני נלחמת בכל יום לחיות איתו.
אני זוכרת שעל כל דבר שהייתי מספרת לך, היית נותנת כתף, יד חמה, חיוך. בילינו יחד שעות רבות בבית עד שהתחתנת, וגם אז הייתי באה אלייך, להירגע אחרי יום ארוך בבית הספר, ללמוד למבחנים ולבגרויות או סתם לצחוק על דברים שרק אנחנו מבינות.
והאוכל? תמיד הכנת אוכל מדהים! ממך למדתי את כל הסודות, מאיך להכין חביתה בילדות ועד להכין חלה מתוקה לשבת. תמיד פינקת אותי באוכל טעים כשבאתי לבקר אותך.
"תמיד בשמחה" היה המוטו שלך, ובכל מקום שבו היית, השארת את חותמך. בצי, אני מנסה לשמוח, באמת, כמה שיותר, אבל גם המילה "קשה" לא תצליח לתאר עד כמה זה מסובך. כמה קשה?
במיוחד ביום הזיכרון, שבאופן ציני הוא יום הולדתך, ד' באייר.
אני זוכרת שחיכינו בכל שנה לחגוג לך את יום הולדתך, בשעה שמונה בערב בדיוק, ברגע שהיו מניפים את דגל ישראל בטקס הדלקת המשואות שבהר הרצל לכבוד יום העצמאות, כי הרי זה לא שייך לחגוג לך ביום הזיכרון.
עכשיו היום הזה אצלי קיבל משמעות כפולה. הצפירה שמפלחת את האוויר, הדמעות שלא עוצרות וכל העם בדממה. והשירים, אוי השירים... כמה אהבת לשמוע את השירים של יום הזיכרון הישנים והטובים.
היום כל שיר שמתנגן מזכיר לי אותך ואני רואה את פנייך. אז איפה את באמת, אחותי היקרה? את לא כאן במציאות החיים, אבל בחלומות את עוד פה.
שירה.
שירה בן פורת היא אחותה הקטנה של בת-שבע אונטרמן ז"ל, שנרצחה בפיגוע ברחוב יפו בירושלים בשנת 2008 על ידי מחבל, שבעזרת טרקטור גנוב פגע במכוניות ובאוטובוסים ומחץ את מכוניתה. בתה אפרת, שהייתה בת ארבעה חודשים, חולצה בנס ללא פגע. את שירה מלווה עמותת האחים שלנו, למען אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית.
מור כהן, אחותה של רש"ט הדר כהן
הדרי שלי, השנים חולפות ואיתן הגעגועים רק מתעצמים. לפעמים אני חושבת שאין לי יותר מה לחדש כשאני כותבת לך. לפעמים אני מנסה למצוא מילים, ביטוי לתחושות שלי, לרגשות, לזמן בלעדייך - ולא מוצאת.
המרחק בינינו נראה אינסופי, אבל אני יודעת שאת איתי תמיד, אני מרגישה את העוצמות שלך כאן לצידי.
אני בטוחה שטוב לך שם למעלה. זה הרי ברור שטוב לך כי אני כל כך בטוחה שהגעת למקום הכי גבוה לאור מי שהיית ומה שעשית. הצלת חיי אדם.
אני יודעת שבטח פגשת עוד המון חברים, שכמוך הצילו חיים. גיבורי מלכות טהורים. בטוחה שפגשת גם את סבא משה וסבתא שרה וסבתא עדנה ושאת מוגנת שם למעלה. שהם דואגים לך ומפנקים אותך כמו שתמיד עשו. שהם מחבקים אותך כמו שמעולם לא חיבקו. כמה ייחלת לחיבוק מהם.
"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", נכתב ב"אשת חיל", והיום, הדר אהובת ליבי, אני מרגישה שהפסוק הזה כאילו נכתב עלייך. על הגבורה, על החסד, על השמחה התמידית שהיו נר לרגלייך, ושבלית ברירה, בעל כורחנו, היום אנחנו נאלצים להתמודד עם החיים עצמם בעוז ובהדר. בדיוק כמותך. זו המורשת שהותרת לנו, ולי במיוחד. בחרתי להנציח את דרכך ולסגור מעגל. לפני קצת יותר מארבע שנים וחצי התגייסתי למשטרת ישראל, סיימתי קורס קצינים. אני דואגת להזכיר אותך תמיד!
ועם הזמן הכאב הופך להיות חלק מאיתנו, שוכן במגירות ליבנו. כמו עוד איבר בגוף עם חיים משלו. בעל כורחנו אנו מפנים לו מקום לשעה, לשעתיים, לשלוש מהיום. שאר השעות נשארות לטובת הזיכרונות היפים, הצחקוקים, השטויות שחווינו יחד.
לפעמים הכאב מתריע, לרוב הוא ככה מתפרץ, צץ משום מקום עם הזיכרון החולף. מגיע בפרץ דמעות לא פוסק או עם מחנק בגרון.
ועם הזמן אתה הופך להיות אדיש, כמו מסומם תחת השפעות הכאב, כי הלב עוד כואב והלב אינו שוכח. הוא צמא רק לראות או לשמוע אותך, רק לא לשכוח את צליל הצחוק ואת הריח הטוב.
ועם הזמן התמונות מהיום ההוא מלוות אותך וחוזרות יום-יום. עם הזמן גם עיניים מוקפות קמטים עוד ישחזרו תמונות... מיטה אדומה, לחיים חלקות, עיניים עצומות של ילדה יפה, מלאכית מוארת בטוהר, אצילות ותמימות.
הזמן יקהה את הכאב, אנשים אומרים, אך איך ניתן להקהות כאב שמיום ליום הופך להיות חד יותר? איך נמשיך להכיל את הגעגועים?
הדרי, קיבלת על עצמך את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". לימדת אותי ואת כל העם שיעור חשוב באהבת חינם, במסירות נפש, באומץ, ברעות, בערבות הדדית ובאהבת המולדת. אני לא שוכחת אותך אף פעם.
בכל ליבך מסרת נפשך עבור חברתך רווית, עבור עם ישראל. חשת תמיד את החיבור ואת האחריות שיש לך עבור העם הזה, הפחת בכל אחד ואחת ניצוץ של אור.
מעטים הם האנשים אשר הביטו על עצמם והכניעו כל מניע זר מלבד עשיית הטוב, ואת עשית זאת. קידשת את ערך החיים.
שומעת אני, אחותי, את צוואתך אלינו: "מבקשת אני שתמשיכו להילחם עבורנו, למעננו, שמותנו לא יהיה לשווא. המשיכו לדבוק בחיים, להציל חיים, לקדש את ערך החיים".
אוהבת אותך ומתגעגעת לנצח, מור.
מור כהן היא אחות של רש"ט הדר כהן. הדר ז"ל שירתה כלוחמת מג"ב ונפלה בקרב בהיתקלות עם מחבלים בשער שכם בירושלים בשנת 2016. ברגעיה האחרונים הצילה את חייה של חברתה ונטרלה מחבל שתכנן פיגוע תופת רב-נפגעים. את מור מלווה עמותת האחים שלנו, למען אחים ואחיות במשפחת השכול הישראלית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו