דוד זוהר (82), עובד כבירי (89), מיה רשף (92), טובה עופר (92) ורחל זיו (75) מתגוררים כיום בדיור המוגן "מגדלי הים התיכון". חמשת הדיירים, שנולדו לפני קום המדינה, נפגשו כדי לספר על חוויותיהם במשך השנים - ועל הזיכרונות מהאירועים המשמעותיים שעברו על ישראל ב־74 שנות עצמאותה.
הכרזת העצמאות
חוץ מזוהר שנולד באנגליה, כל חברי הפרלמנט הם ילידי הארץ. כבירי נולד בתל אביב וגדל בחולון, גם עופר תל־אביבית מלידה, זיו גדלה בעפולה, ורשף היא חברת קיבוץ אשדות יעקב.
"אבא, לוסיאן הריס, עבד במשרדי הסוכנות היהודית בלונדון", נזכר זוהר, "הוא היה קצין העיתונות ואחראי להסברה ציונית באנגליה. בראש המשרד עמד חיים ויצמן, ובן־גוריון ניהל את הפעילות בארץ. אבא אמר לי בוקר אחד שאני לא הולך לבית הספר באותו יום, אלא בא איתו לעבודה. עלינו לגג הסוכנות, ושם הכריזו על סיום המנדט הבריטי. אני זוכר שפתחו בקבוקי יין ושרו 'התקווה'. אז גם הונף דגל ישראל לראשונה בלונדון. אחרי כמה שבועות עלינו לארץ במטוס ישן. כשנחתנו בחיפה, באו קצינים וחיילים ורוקנו את הנשקים. מפקד היחידה שאל אותנו 'מי אתם?', ואבא השיב שאנחנו עולים מאנגליה. השוטר הסתכל ואמר לו ביידיש: 'אתה משוגע? להגיע לארץ במלחמה עם ילדים?'".
עובד כבירי היה כבר נער בגדנ"ע בערב קום המדינה. "אני זוכר הכל כאילו זה היה לפני חמש דקות", הוא מספר, "גרנו בחולון, בית מול הערבים, וכששמענו על הכרזת העצמאות שמחנו ורקדנו".
מיה רשף מספרת כי אותה השנה היתה מאוד מבולבלת עבור נערה בכיתה י"ב. "היינו צריכים לסיים את הלימודים בתיכון בסוף יוני, אבל המלחמה התחילה קודם והלימודים הסתיימו בפסח. שלחו אותי לקורס של הנוער העובד, ולאחר יומיים שהייתי שם, התחילו להפגיז את הקיבוץ שלי. חזרתי לקיבוץ והרגשתי שאני מצילה אותו. הייתי הכי רחוק מתל אביב הצוהלת ערב הקמת המדינה".
טובה עופר מתיישבת לצד חבריה כשעל חולצתה שתי סיכות שהן מקור גאווה עצום עבורה. "הראשון הוא סמל הפלמ"ח שקיבלתי בעת ששירתי בחטיבת הראל, ואת הסיכה השנייה קיבלתי בהוקרה מהרמטכ"ל גדי איזנקוט", היא מספרת ודמעות בעיניה. את עופר הכרזת העצמאות תפסה באמצע הקרב על ירושלים. "שמענו את ההכרזה תוך כדי לחימה במצור בירושלים. אחד המפקדים שמע את ההודעה ברדיו וקפצנו משמחה, אבל לא נשארנו בשמחה הרבה זמן כי היינו באמצע קרבות. עד להפוגה הראשונה הייתי בפלוגה המסייעת, והקרב הראשון היה בעין כרם. הייתי בשיירה הגדולה לירושלים. הדרך היתה דרך אש. כבר בשער הגיא נהרג המ"מ שלנו, ולוחמים נוספים נהרגו. אנחנו הגענו עם רובה צ'כי, עלינו על משאיות והבאנו ציוד לירושלים. הגענו בשלום, לשמחת התושבים הרעבים והצמאים. הרעות היתה מעל הכל", היא מסכמת.
משפט אייכמן
"יש לי משהו חשוב מאוד לספר לכולם על משפט אייכמן", הצהיר כבירי לאחר שסיפר שעבד באל על כמהנדס טיס במשך 47 שנה. "יום אחד, כשהייתי בן 26, קיבלתי טלפון מהמשרד, וסיפרו לי שפותחים משרד נסיעות בארגנטינה ושהצוות שלנו יבצע טיסה לשם. לא ידעתי מעבר לכך כלום, וגם לא שאלתי. כשהגענו לשם אמר לנו צבי טוהר, קברניט הטיסה, שנתחלק לשתי קבוצות. קבוצה אחת נסעה להכין את המטוס לטיסה, וקבוצה שנייה התלוותה למישהו חשוב שצריך להביא ארצה. היינו שני מהנדסי טיס, ואני נסעתי עם הקבוצה להביא את האדם החשוב. הגענו לבית בארגנטינה בתוך בואנוס איירס, ופתאום אני רואה שיוצאים שני אנשים, ועוד אחד שנגרר איתם, וכולם לבושים במדי אל על. התחלנו לנסוע לכיוון השדה, אבל לא נכנסנו דרך השער, אלא מישהו דאג שהגדר הצדדית תהיה פתוחה. הגענו והעלינו אותו למטוס. היו שניים שסחבו, ואני עזרתי להעלות אותו למעלה. תמכתי בישבן שלו ודחפתי אותו כלפי מעלה במדרגות", הוא נזכר בדרך שבה פגש את אדולף אייכמן לראשונה.
"התחלנו לטוס, וכשיצאנו מגבולות ארגנטינה, צבי טוהר שאל אותי אם אני יודע מי האיש הזה, ואמרתי לו שלא. הוא אמר לי 'אייכמן', ושאלתי 'מי זה אייכמן?' לא ידעתי מי זה", סיפר לתדהמת היושבים, שלא שמעו ממנו את הסיפור הזה מעולם.
גם זוהר חווה את משפט אייכמן מקרוב. "אבי נבחר על ידי גדעון האוזנר להיות המתורגמן הראשי של המשפט. יום אחד הוא ביקש שאעזור לו בעבודה כי הוא היה מותש. ניסיתי לתרגם עדויות לאנגלית, אבל נפשית היה כל כך קשה לעשות זאת. אמרתי שאני לא מסוגל לכתוב את הזוועות האלה יום אחרי יום. הוא מצידו אמר, 'אני אמשיך למען ההיסטוריה, שכל העולם יידע מה הפשעים שלו'. הם עשו עבודה היסטורית כדי שהעולם לא ישכח מה שקרה בשואה, ולולא הם - לא היו התרגומים לכל העולם".
מלחמת יום כיפור
האימהות שבחבר'ה מספרות על הצד הרגשי במלחמה שהגיעה בהפתעה. "הייתי אמא צעירה לשני ילדים שבעלה יצא לקרב", מספרת זיו לכולם, "אני זוכרת שלא יכולתי לבלוע, זה היה פחד תהומי. אני לא זוכרת את עצמי מאז אחוזת פחד ממה שקורה לנו בארץ ברמה זו. זה היה מפחיד כמו באחרית הימים".
רשף: "קיבלנו את המלחמה באי ידיעה מוחלטת, תוך כדי בלבול בתוך הצבא עצמו. לא ידעו אם לשלוח קודם טנקים לסיני או לגולן. פיקוד דרום התעשת ראשון ועשה עבודה נפלאה. מלחמת יום הכיפורים זכורה לכולם ככישלון גדול אבל זה לא נכון, כי התגברנו, ואי אפשר לקחת את זה מהצבא".
"הסיבה למלחמה הייתה השחצנות והיהירות אחרי שישראל ניצחה ב-67' וכבשה מסיני ועד לגולן, ואת כל הגדה המערבית ועזה. הרגשנו חזקים", אומר זוהר. "הייתה מחשבה שלא נזוז מפה, שהכל שלנו. אני חושב שזו שגיאה קשה ביותר שישראל השתחצנה כך כלפי כל העולם. לא היה צריך להקים ישובים".
שלום עם מצרים
"אחת המשימות המעניינות שקיבלתי במשרד החוץ היתה לאחר החתימה על ההסכם", מספר זוהר, "מוניתי לסגן קונסול ישראל באלכסנדריה. המשימה היתה לשכנע אויב לשעבר, שחתם איתנו על שלום, שישנה את כל המחשבה שלו כפי שהיתה עד היום. הבנתי שהבעיה היא לא רק צבאית, אלא פסיכולוגית. למדתי קוראן באוניברסיטה, ונתקלתי בפסוק שבו אלוהים פונה למוחמד ואומר לו שאם האויבים פונים אליך לשלום, תפנה גם אתה לשלום. לקחתי את הקטע הזה ותליתי אותו על הקיר של הקונסוליה, וכל מצרי שחשב שאני השטן הציוני היה שואל אותי אם אני מאמין בזה, והשבתי שיש אלוהים אחד לשנינו, וכך האויב הפך לידיד".
רשף מספרת כי "סאדאת הגיע לכנסת וחשבתי שאין לי סיכוי להיכנס ולחזות במאורע, אבל אני בת דודה של ראומה ויצמן, והתקרבתי לשומר של הקהל ואמרתי לו שעזר ביקש שיכניסו אותי, ספק חוצפה ספק נחישות. לבסוף הכניסו אותי, ושמעתי את הנאום בכנסת. זה היה מעמד מכונן".
המהפך
"אני מפא"יניקית מלידה", מספרת זיו, "אבא שלי היה מניף ביום העצמאות דגל ישראל ודגל אדום, וכשרצו להפחיד אותי היו אומרים לי את המילה 'בגין'. אני זוכרת שבגין נאם בעפולה, עיר הולדתי, וחינכו אותנו שהוא אויב ועוכר ישראל. במהפך עצמו כבר הייתי בת 30, והחלטתי לשנות את דעותיי בשביל לאפשר למועמד מהליכוד להוביל את עפולה לעתיד טוב יותר. כששמעו את זה, הפכו אותי לבוגדת. עשו עלי חרם ולאבא שלי קראו 'אבא של בוגדת'. כשפרצה המהפכה, הלכתי להצביע וזכינו".
"אוי ואבוי לך!", אומרות פה אחד בתדהמה עופר ורשף. "כן, הצבעתי לבגין", מוחה זיו על דבריהן. "מבחינה פוליטית, הגעתי לעמק השווה עם בעלי. הוא היה מהליברלים ואני הייתי מפא"יניקית. בזמנו שמחתי וחשבתי שיהיה משהו חדש, ואז הבנתי שפוליטיקה זו פוליטיקה.
"רבין עלה בזמנו לנאום ואמר שהיה איש אחד חכם שהביא את השלום - סאדאת. כולם זזו בכיסאות שלהם. מאחר שרבין לא העלה את המילה 'בגין', היתה התמרמרות בקהל. אל תחפשו צדיקים בפוליטיקה, כי אין צדיקים", אומרת זיו לשאר חברי הפאנל, שפיהם נפער בתדהמה. זיו מצביעה על שינוי נוסף שקרה עם השנים: "עד שסיימתי תיכון לא ידעתי מה זה לח"י ואצ"ל. לא לימדו אצלנו את זה, השמיטו חצי עם. בספרים החדשים לתלמידים לאחר המהפך פתאום הופיעו מחתרות שונות, לא רק ההגנה".
נוסטלגיה במיטבה
"בתקופת מלחמת העצמאות היו לוחמים מהאצ"ל, מהלח"י ומההגנה. כולנו התגייסנו במשותף להגן על המדינה. אני מקווה שנחיה בשלום גם היום אחד עם השני", עונה עופר לשאלה למה היא מתגעגעת במדינה שהיתה. זוהר מוסיף: "אני מתגעגע לישראל הקטנה והצנועה שהיתה. אנחנו מדינה קטנה עם בעיות גדולות, וצריך להסתכל על הבעיות שלנו לפני שנגיד לאחרים מה לעשות".
זיו מסכמת: "אני הכי מתגעגעת לתמימות. אני מייחלת שיניחו לנו, שיפסיקו לשטוף את המוח לילדים, שייתנו לנו לחשוב לבד ושייתנו לנו להחליט במה להאמין. אני מקווה שנחזור לזה".
