ניצחון הרוח: אלו מדליקי המשואות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יחול ביום חמישי ה-28 באפריל, כ"ז בניסן תשפ"ב. הניצולים שידליקו משואות ביד ושם, סיפרו ל"ישראל היום" על השואה ועל הגבורה.

צבי גיל | "הגרמני היכה, ונאלצתי להיפרד מסבא"

צבי גלזר (לימים גיל) נולד ב־1928 בפולין, בן בכור לישראל ולאסתר ואח לאריה־לייב ולשמואל.

באביב 1940 הוקם גטו זדונסקה וולה שבפולין, וכל יהודי העיר הצטוו לעבור אליו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1942 נערך מפקד בכיכר העיר.

"התייצבתי ליד סבי דוד", סיפר צבי, "אבי ואחיי נשלחו למשאיות הגז בחלמנו. לא עזבתי את ידו של סבא, אבל גרמני נתן לו מכה ונאלצנו להיפרד".

צבי ואמו, שהיתה אחות במקצועה, הועברו לגטו לודז'. באקציות החביאה אותו אמו מאחורי ארון: "ידעתי שאני הולך למות. השאלה לא היתה אם, אלא מתי".

לפני בוא הצבא האדום הספיקו הגרמנים לחסל את גטו לודז'. שרידי יהודי הגטו, ובהם צבי ואמו, שולחו לאושוויץ, שם הופרד צבי מאמו והועבר למחנות שונים. במהלך עבודת הכפייה בסערת שלג הוא התמוטט. "שומר גרמני מבוגר הציל את חיי. ראיתי את אליהו הנביא בדמות שומר גרמני", סיפר.

לאחר שהועלה על רכבת נשמעו אזעקות שהזהירו מפני מטוסי בעלות הברית, והשומרים ציוו על האסירים לרדת מהקרונות. באחת האזעקות ברח צבי, הגיע לביתו של איכר גרמני, הציג את עצמו כפולני, ועבד במשק של המשפחה תמורת אוכל ומקום לינה עד השחרור.

צבי, שעלה לארץ ישראל באונייה מאיטליה ב־1945, לחם במלחמת העצמאות. הוא היה סופר, עיתונאי בכיר ברשות השידור וממקימי הטלוויזיה הישראלית. לצבי ולרעייתו יהודית ז"ל שלוש בנות, עשרה נכדים ושלוש נינות.

רבקה אליצור | "ידעתי שמהרכבת לא חוזרים"

רבקה־בראנקה ליסאואר (לימים אליצור) נולדה בשנת 1934 באמסטרדם. אביה היה סוחר טקסטיל והיה לה אח אחד, גדול ממנה, בשם יופ־יהושע.

בקיץ 1942 נעצרו כל בני המשפחה בידי הגרמנים. תחילה נלקחו בני המשפחה למחנה אמרספורט ומשם הובלו אל מחנה וסטרבורק, שהיה מחנה מעבר. מקיץ 1942 יצאו ממנו בכל שבוע רכבות, שהובילו יהודים אל מחנות ההשמדה במזרח אירופה.

"עמדנו ליד הרכבות שיצאו ונופפנו לשלום. המבוגרים סביבי בכו, כי הם הבינו שמי שנוסעים ברכבת הזאת כבר לא יחזרו". היהודים הכלואים בווסטרבורק חיו בפחד מתמיד מפני הכללתם ברשימת המגורשים. כעבור כמה חודשים נכללה גם משפחת ליסאואר ברשימה, אבל בזכות הדרכון הבריטי שהיה לאבי המשפחה הם יועדו לחילופי שבויים תמורת גרמנים.

הם שולחו למחנה ברגן־בלזן, שבו רוכזו המיועדים לחליפין. "נסענו כמו חיות, לא היה מקום לנשום. אנשים שהיו צריכים שירותים עשו זה על זה. מהחלונות ראינו אנשים בתחנות, אנשים רגילים, לבושים היטב. זה היה לא הגיוני".במחנה הופרדו רבקה ואמה מהאב ומהאח הגדול. "סבלנו רעב נורא, השתוקקנו לאוכל. בגלל הקור העז רקדנו כדי להתחמם".

לאחר השחרור שבה המשפחה לאמסטרדם. כעבור זמן, כאשר למדה עבודה סוציאלית, בחרה רבקה להתמחות בישראל. בשנת 1959 עלתה רבקה לישראל ועבדה כמלווה ותומכת לעולים מהולנד. לרבקה ולבעלה דב שתי בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים.

אריה שילנסקי | שרד את צעדת המוות

אריה שילנסקי נולד בשנת 1928 בעיר שאוולי שבליטא למשפחה ציונית, הצעיר מבין ארבעה ילדים.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא וכבשו אותה. לאחר מכן הוקם גטו בשאוולי, וכל היהודים הצטוו לעבור אליו. "בגטו חיינו חיי רעב והשפלה", נזכר אריה, "אני זוכר בזעזוע את תלייתו הפומבית של בצלאל מזובייסקי, שניסה להבריח מזון וסיגריות". ב־5 בנובמבר 1943 החלה אקציית ילדים בגטו.

"חמקנו מהגטו, ומנהל העבודה היהודי של בית החרושת הכניס אותנו למחסן והסתיר את הדלת מאחורי ארון ברזל. "כשאנשים חזרו לגטו מהעבודה וגילו שילדיהם נחטפו, שמענו זעקות זוועה נוראות. נשים תלשו את שערן ודפקו את הראש בקיר. הזעקה מהדהדת בי עד היום". 

בחודש יולי של שנת 1944, עם התקרבות הצבא האדום לשאוולי, שולחו שרידי יהודי העיר מערבה. עם המגורשים נמנה אריה, שהגיע אל מחנה הריכוז שטוטהוף. "בתוך דקה הופרדתי מהמשפחה ונשארתי לבד". "לעבודה לקחו רק אנשים שהתאימו, לא נערים כמוני. אבל כולנו רצינו לחיות, אז ניסינו להצטרף לשורות המבוגרים. הבנו שמי שייצא לעבודה, יינצל".

לבסוף הצליח להצטרף לקבוצת עובדים, שהוסעה לאחד ממחנות המשנה של דכאו. עם התקרבות בעלות הברית הוצאו האסירים, ובהם אריה, לצעדת מוות, שאותה שרד. לאחר השחרור פגש אריה את אמו לאה ואת אחיותיו. ב־1948 עלה לישראל, ולחם במלחמת העצמאות. לאריה ולרעייתו רותי שלושה ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים.

שאול שפילמן | "הקצין הצמיד אקדח לראשי"

שאול שפילמן נולד בשנת 1931 בווינה שבאוסטריה, בנם היחיד של בנו ויוספה.

"למחרת האנשלוס במארס 1938 הודיע מנהל בית הספר לי ולשני התלמידים היהודים האחרים במקום, שבגלל חוקי נירנברג אנחנו לא יכולים להמשיך ללמוד בבית הספר", סיפר שפילמן, "חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. אבא סיפר שפיטרו אותו. לאחר יומיים פרצו לדירתנו כמה קצינים. אחד מהם הצמיד אקדח לראש שלי ואמר לאבא, שאם לא ימסור את כל הכסף, הזהב ודברי הערך שבבית, הוא יצטרך לגרד את המוח שלי מהקיר. אמא התמוטטה. אבא מסר להם הכל".

בספטמבר 1942 שאול ומשפחתו שולחו לגטו טרזין ולאחר כשנה לאושוויץ. "היה קור אימים, אפילו הדם שניגר מהאנשים קפא". סבתו, יוהנה המבורגר, נפטרה במחנה, ואמו חלתה והועברה לצריף החולים. "היא היתה שלד ולא יכלה לקום מהמיטה. בוקר אחד הוציאו אותה בעגלת הגופות".

שאול ניצל מהשמדה בזכות אביו, שעבד במחנה כרשם והעביר את שמו לרשימה של קבוצת נערים בוגרים. "ראיתי את אבא בין אסירים צועדים. הוא עשה לי תנועה עם האגרוף, 'תחזיק מעמד'. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

בינואר 1945 הוצאו לצעדת המוות. "צעדנו בשבילים זרועי גופות. בלילה שכבנו על הרצפה בכפור וחלקנו קפאו למוות".

שאול שוחרר על ידי הצבא האמריקני, עלה לישראל והתנדב לפלמ"ח, לחם ונפצע במלחמת העצמאות והשתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. בהמשך עבד במד"א והכשיר דורות של מצילי חיים. לשאול ולאשתו מרים שבעה ילדים, 18 נכדים ושבעה נינים.

שמואל בלומנפלד ז"ל | הסוהר של אייכמן

שמואל בלומנפלד נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב שבפולין למשפחה של רבנים וסופרי סת"ם. בילדותו עברו הוריו וששת ילדיהם לעיירה פרושוביצה.

שמואל הוכה, נכלא בבית הסוהר והועבר למחנה העבודה פלשוב ליד קרקוב. ביוני 1942 היה שמואל עד לאקציית שילוח של יהודים מקרקוב, התחמק ונדד 40 קילומטר לפרושוביצה.

באוגוסט 1942 כותרה פרושוביצה לקראת אקציית החיסול של יהודי העיירה. "אמי ציוותה עלי לחזור אל מחנה העבודה. היא הרגישה שהם וכל יהודי העיירה הולכים למוות. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את המשפחה", סיפר. לפני גירושם של יהודי פרושוביצה למחנה ההשמדה, הצליח לברוח לגטו קרקוב. במארס 1943 חוסל גטו קרקוב ושמואל גורש לאושוויץ.

הוא נבחר בסלקציה לעבודות כפייה ונשלח לעבודה במכרה פחם. עם התקרבות הצבא האדום, היה שמואל עם האסירים שהוצאו לצעדות המוות. הוא שרד ושוחרר במאי 1945. שמואל סייע בהעפלתם של מאות אלפי שורדי שואה בדרכם לארץ ישראל. ב־1948 הגיע לישראל והתגייס לצה"ל.

לאחר שחרורו התגייס לשירות בתי הסוהר, ובימי משפט אייכמן היה אחד הסוהרים ששמרו עליו. "הראיתי לו את המספר על היד שלי ואמרתי: 'הייתי שנתיים באושוויץ ונשארתי בחיים'". שמואל נפטר ב־14 באפריל. אחד מבני משפחתו ידליק את המשואה. הוא הותיר אחריו את רעייתו רבקה, שני ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים.

אולגה קיי | "אבא אמר לי: אהובותיי, בקרוב נמות"

אולגה קיי לבית צ'יק נולדה בשנת 1926 בעיר אויפהרטו בהונגריה, התשיעית מבין עשרה אחים ואחיות.

ב־22 במאי 1944 גורשו אולגה ובני משפחתה בקרונות בקר לאושוויץ. "כשהיינו בגבול אמר אבי: 'אהובותיי, אנחנו הולכים למות'. הוא לקח את התכשיטים שלנו וזרק אותם לדלי הצרכים, כדי שהגרמנים לא ייהנו מהם", סיפרה. עם הגעתם לאושוויץ הובלו רוב בני המשפחה שהיו עם אולגה אל תאי הגזים ונרצחו בהם.

הנרצחים היו הוריה אליהו ולאה, אחותה מרגרט ובתה סוזי, ואשר, הבן של אחותה הגדולה בלה. אולגה ואחותה אווה שובצו לעבודה באושוויץ. בנובמבר 1944 הועברו אולגה ואווה למחנה הריכוז ברגן־בלזן. חודש לאחר מכן גורשה לשם אחותן בלה, והשלוש נפגשו.

"המוות נעשה עניין רגיל. היום אתה, ומחר ההוא שלידי. יום אחד, ב־15 באפריל 1945, חייל נכנס בדלת ואמר שאנחנו משוחררים. לא קפצנו משמחה, היינו כמו רובוטים. הלכתי לקחת אוכל, אבל הייתי חלשה. שקלתי 25 קילו. נפלתי וזחלתי על הברכיים וחזרתי בלי אוכל".

בעת השחרור היה מצבה של אווה קשה מאוד והיא נפטרה בברגן־בלזן. אחרי המלחמה נלקחה אולגה להחלמה בשבדיה ומשם הגיעה לניו יורק, שם הכירה את בעלה לעתיד ג'ורג' והקימה משפחה. "כשבתי נולדה, המחשבה הראשונה שלי היתה: זה ניצחוני על היטלר". בשנת 1985 עלו אולגה ובני משפחתה לישראל בעקבות בתם. לאולגה ולג'ורג' ז"ל שתי בנות, חמישה נכדים ו־16 נינים.