אפילו להרמת כוסית לא הוזמן: הנגר שניצח את משרד הביטחון בבית הדין

אחרי 12 שנה בהן עבד בנגריית משרד הביטחון בתל אביב, כתף אל כתף עם עובדי מדינה, אך הועסק באמצעות ארבע חברות קבלניות שונות, קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כי נגר שהגיש תביעה נגד משרד הביטחון - יוכר כעובד מדינה לכל דבר, רטרואקטיבית משנת 2014.

בפסק הדין מתח בית הדין ביקורת חריפה על התנהלות המדינה, דחה את טענתה כי מדובר במיקור חוץ לגיטימי וקבע כי דרך העסקתו של הנגר פגעה בזכויותיו וכי יחולו עליו ההסכמים הקיבוציים, הסדרי השכר ותנאי העבודה החלים על עובדי המשרד.

הפרשה החלה באפריל 2014, אז, התקבל הנגר לעבודה בנגרייה הפועלת במתחם הראשי של משרד הביטחון בתל אביב. על פי פסק הדין, מי שראיינו אותו לתפקיד היו עובדי המשרד, ובהם מנהל הנגרייה. רק לאחר שהתקבל לעבודה, כאשר התבקש לחתום על טפסים, גילה כי מבחינה רשמית יועסק באמצעות חברה קבלנית ולא ישירות על ידי המדינה.

מאותו רגע, ולמשך כ-12 שנים, המשיך הנגר לעבוד באותו מקום ובאותו תפקיד, בעוד החברות שהעסיקו אותו באופן רשמי התחלפו בזו אחר זו. תחילה הועסק באמצעות חברת ביטוליט, לאחר מכן באמצעות חברת ג.ל.ע, בהמשך באמצעות אלקטרה ולבסוף באמצעות חברת ת.ד.ל. למרות חילופי החברות, עבודתו היומיומית לא השתנתה.

הוא המשיך לקבל הוראות ממנהל הנגרייה של משרד הביטחון, לדווח לו על ימי מחלה, לבקש ממנו חופשות ולהעביר באמצעותו את דיווחי שעות העבודה.
בתביעה שהגיש טען הנגר כי העסקתו באמצעות חברות הקבלן הייתה מלאכותית, וכי החברות לא סיפקו למשרד הביטחון שירותי נגרות עצמאיים אלא שימשו בפועל כגורם ששילם את שכרו. לדבריו, משרד הביטחון הוא שקיבל אותו לעבודה, קבע את משימותיו, סיפק את כלי העבודה והציוד והיה אחראי לניהולו השוטף.

הנגר טען עוד כי לאורך השנים ביצע עבודות זהות לאלו של נגרים שהועסקו ישירות על ידי משרד הביטחון. בין היתר, השתתף בפרויקטים מיוחדים של המשרד, ובהם הכנות לטקס הלווייתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, משימות הקשורות לפינוי עמונה וכן פעילות הקשורה לצורכי משרד הביטחון במהלך מלחמת חרבות ברזל.

"הכל דחוף"

אחת הדוגמאות שעלו במהלך הדיון הייתה בקשה לייצור מאות ארונות קבורה במהלך המלחמה. בעדותו סיפר מנהל הנגרייה על אופי העבודה במקום: "במשרד הביטחון במיוחד באגף אמו"ן אני משנת 89' עובד במשרד, הכל דחוף מעכשיו לעכשיו. אז יש עבודות ארונות קבורה ויש עבודות ללכת לעוטף עזה להתקין להם מיטות אז הכל אנחנו עושים".

לצד טענותיו על זהות המעסיק, טען הנגר כי דרך העסקתו פגעה בזכויותיו הכלכליות והחברתיות. לדבריו, הוא לא נהנה מהזכויות הניתנות לעובדי המדינה, ובהן קרן השתלמות, זכויות חופשה והבראה, אפשרויות קידום וייצוג ארגוני. הוא אף סיפר כי בשל מעמדו כעובד קבלן לא הוזמן לאירועי הרמת כוסית בחגים, בניגוד לעובדי המדינה שעבדו לצדו.

מנגד, משרד הביטחון טען כי העסקתו של הנגר באמצעות חברות חיצוניות הייתה חלק מהליך לגיטימי של העברת שירותי הנגרות למיקור חוץ. לטענת המדינה, עבודות הנגרות אינן נמצאות בליבת הפעילות המקצועית של המשרד, אלא מהוות שירות לוגיסטי נלווה. המדינה הדגישה כי החברות הקבלניות הן שקבעו את תנאי העסקתו, שילמו את שכרו והיו אחראיות לזכויותיו הסוציאליות.

עוד טענה המדינה כי הנגר לא נפגע כלכלית מצורת העסקתו, ואף השתכר בחלק ניכר מהתקופה שכר גבוה מזה שהיה מקבל עובד מדינה בתפקיד מקביל. משרד הביטחון הזהיר כי הכרה בו כעובד מדינה תחייב הקצאת תקן לשנים רבות ותפגע במהלך העברת פעילות הנגרייה למיקור חוץ. בטיעוניה ציינה המדינה כי קליטתו תחייב הקצאת תקן לעוד כ 27 שנים, ולמעשה תדרוש מהמשרד להקצות "תקנים יקרים למשימה שאינה בליבת עיסוקו".

אלא שבית הדין דחה את עמדת המדינה. בפסק הדין נקבע כי עצם החלטתו של משרד הביטחון להעביר פעילות למיקור חוץ אינה הופכת את ההעסקה באמצעות קבלן ללגיטימית. בית הדין הדגיש כי בפועל הנגר היה חלק בלתי נפרד מפעילות המשרד, וכי מנהלו הישיר לאורך כל השנים היה עובד מדינה.
השופט תומר סילורה ונציגות הציבור מתחו ביקורת חריפה על טענות משרד הביטחון וקבעו: "טענות המדינה ברמה העובדתית בבואה לטעון כי מדובר במיקור חוץ הן מאולצות בלשון המעטה".

עוד נקבע כי "ההחלטה לא לקלוט יותר את עובדי הנגריה כעובדי מדינה היתה כאמור החלטה שרירותית". בית הדין אף התייחס לעובדה שהנגר נותר באותו תפקיד במשך שנים, בזמן שהמעסיקות הפורמליות שלו התחלפו שלוש פעמים. בפסק הדין נקבע כי דרך העסקתו לא הייתה אותנטית, וכי גם הליך השימוע שנערך לו לאחר שאחת החברות הפסידה במכרז היה למראית עין, משום שהיה ברור לכל הצדדים כי ימשיך לעבוד באותה נגרייה.

ביקורת נוספת נמתחה על טענת המדינה כי העובד לא נפגע מבחינה כלכלית. בית הדין בחן את חישובי השכר שהגישה המדינה ומצא כי הם אינם משקפים את מלוא הזכויות שהיה יכול לקבל אילו הועסק כעובד מדינה. בין היתר, נקבע כי בחישוב הכולל של קרן ההשתלמות, מצבו הכלכלי היה טוב יותר כעובד מדינה, וכי לאורך השנים הפער אף צפוי להתרחב.

בית הדין הדגיש כי מעבר לשכר עצמו, העסקה ישירה בשירות המדינה מקנה זכויות נוספות, ובהן ביטחון תעסוקתי, אפשרויות קידום, השתתפות במכרזים פנימיים וייצוג בוועד העובדים. בהתייחסו לטענת המדינה בדבר העלות הגבוהה של קליטת העובד, קבע בית הדין כי המדינה למעשה הודתה בכך שהעסקתו באמצעות קבלן נועדה לחסוך תקנים יקרים, תוך פגיעה בזכויות שהיה מקבל כעובד מדינה.

"קצה הקרחון"

בפסק הדין נכתב כי המדינה התכוונה "להתחמק מהחלת הוראות חוק, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה וכיוצ"ב על התובע ובכך לקפחו כלכלית או ארגונית". עוד הדגיש בית הדין כי הזכויות הכספיות שעליהן הצביע הנגר הן רק "קצה הקרחון". בסופו של דבר קיבל בית הדין את התביעה במלואה בכל הנוגע להכרה ביחסי העבודה וקבע כי הנגר הוא עובד מדינה החל מיום 1 באפריל 2014. המשמעות היא כי יחולו עליו כל ההסכמים הקיבוציים, הסדרי השכר ותנאי העבודה החלים על עובדי משרד הביטחון. בנוסף, חויבה המדינה לשלם לעובד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15 אלף שקלים.