המסמך שהגיש רונן בר לבית המשפט המחוזי בלוד, נועד רק לכאורה לאלץ את נתניהו לשלם לו שלושה מיליון שקלים. בפועל, זהו תצהירו של ראש השב"כ לשעבר לועדת החקירה העתידית למחדל 7 באוקטובר, ככל שאי פעם תהיה כזו.
בר, שמביע בתביעה את תסכולו מכך שנתניהו מונע בגופו הקמה של ועדת חקירה כלשהי, מנצל את הפלטפורמה המשפטית בכדי לפרוט את שפע האזהרות, ההמלצות וההתרעות שסיפק לנתניהו בחודשים שקדמו למתקפת הפתע של חמאס. במובן מסוים בר מיטיב לנצל את השקרים, כן שקרים, שהטיח בו ראש הממשלה בימים האחרונים, כדי להוציא לאור את גרסתו.
אגב, גם נתניהו כבר פרסם את "גרסתו" לוועדת החקירה העתידית, בדמות "מכתב התשובה" ששלח למבקר המדינה בחודש פברואר, ושאותו העלה מיד לאתר משרד ראש הממשלה. גם תביעת הדיבה של בר נשלחה בתפוצת נאט"ו. עין תחת עין.
ההיבט המרתק ביותר בכתב התביעה, נוגע לאיזון המקצועי בין בר לנתניהו, ולמערכת היחסים האישית הרעילה ביניהם.
מהתביעה עולה כי ראש הממשלה לא העריך את ראש השב"כ שלו ולא היה קשוב לו, לעיתים אף השיב לו בזלזול. מבין השורות עולה בברור גם הטינה האישית העזה של בר כלפי נתניהו. אבל בר, למרות דחיות חוזרות ונשנות ויחסו הזועף של נתניהו, ממשיך לנסות ולשכנע את ראש הממשלה בעמדתו המקצועית – ביצוע מהלך יזום נגד חמאס בעזה.
כבר ב-7.11.2022, בפגישה הראשונה שלו כראש שב"כ עם נתניהו, המליץ בר להוציא לפועל מבצע שהכינו בשירות לחיסול סינוואר. כחצי שנה מאוחר יותר, הציג בר בפני נתניהו מודיעין על כך שסינוואר "עובר תהליכים משיחיים", והציע שוב לחסל אותו.
לדברי בר, נתניהו סרב להצעה כי חשש שבתגובה אויבי ישראל ינסו להתנקש בו – כלומר בנתניהו עצמו. גם בכל שאר ההזדמנויות, אשר מפורטות בשפע לאורך כתב התביעה, ממאן נתניהו לאשר את המלצות בר למהלך התקפי בעזה.
מדיניות ההכלה שהנהיג נתניהו לא רק כבלה את ידיו של בר - "הוצאה לפועל של המלצת שב"כ מחייבת פעולה צבאית", הוא טוען להגנתו – אלא חשוב מכך: היא שחקה את ההרתעה הישראלית עד דק. בר מתאר באופן מעורר פלצות, כיצד סינוואר צובר יותר ויותר תעוזה מכיוון שהוא מבין שישראל, וליתר דיוק נתניהו, חושש לטלטל את חמאס ומעוניין בשימור השקט ברצועה. למעשה, בר קובע כי ישראל היא זו שהורתעה מחמאס, ולא להיפך.
"כיבוי שריפה" שגובה מחיר
אולם בקו ההגנה של בר ישנן שתי בעיות מהותיות. הראשונה היא שכל המלצותיו לנתניהו מתמקדות תמיד, פעם אחר פעם, בצד ההתקפי. "המרכיב המרכזי בסיכול טרור הוא התקפה", הוא טוען בשלב מסוים.
אלא שנתניהו אינו סבור כך. בתגובה לעוד המלצה של בר לסכל את סינוואר, ראש הממשלה משיב לו במכתב כי "השב"כ לא אחראי לעיצוב אסטרטגיה לאומית למדינת ישראל". ואכן, יש לקחת בחשבון שחיסול סינוואר, או כל מהלך התקפי דומה, היה מגלגל את ישראל לאירוע בעל השלכות אסטרטגיות כבדות.
למרות זאת, בר ממשיך ללא הועיל להמליץ על מהלכים התקפיים, וכאמור לא מפסיק גם כשהוא נדחה פעם אחר פעם. אפשר להגדיר זאת כ"ראש בקיר". במקביל, בר אינו מצליח לחזק מספיק את הכיסוי המודיעיני של השב"כ בעזה, שהולך ומתכרסם.
אחת הטענות המרכזיות שעלו לאחר מינויו של בר לתפקיד ראש השב"כ, הייתה שכמו קודמו, נדב ארגמן, הוא צמח באגף המבצעים, ולא בציר המודיעיני. ואכן, שני ראשי השב"כ הללו תכננו ודחפו קדימה עוד ועוד מבצעים התקפיים – "כיבוי בשריפה", כפי שמנסח בר – על חשבון חיזוק הזרוע האיסופית של השב"כ ברצועה, בדגש על תחום היומינט (מודיעין אנושי).
כך, בעוד המבצעים נדחים בידי ראש הממשלה משיקוליו, והמודיעין מהרצועה מקרטע, הלך ונרקם מתחת לאפם "הפרויקט הגדול" של סינוואר. השב"כ נותר ללא התקפה וללא הגנה.
גורם לשעבר בשב"כ מצדיק את גישתו של בר. "אי אפשר לסכל טרור בהגנה בלבד, כי הסטטיסטיקה של כישלון בסיכול פיגועים היא עקבית ועומדת על 70-80 אחוז", הוא מסביר. "ככל שמספר ניסיונות הפיגוע עולה, ככל שהעומס על כל דסקאי עולה, אחוזי הסיכול יורדים".
ב-2023 סיכל השב"כ מעל אלף פיגועים, לעומת 450 בשנה רגילה. בר, כך נדמה, הרגיש שהגנה אינה מספיקה. "כשאתה תוקף את המחבלים, אתה לא רק מסכל פיגוע ספציפי, אלא מקשה עליהם לייצר עוד פיגועים", ממשיך אותו גורם. "הם מפסיקים לדבר בטלפון, לחלק פקודות. כדי לסכל אתה חייב לתקוף, וזה נשלל מהשירות בידי נתניהו, פעם אחר פעם".
היו רחוקים מלהבין את המזימה
הבעיה השנייה נוגעת לליל 7 באוקטובר. אם בר היה כה חרד מהתעצמות חמאס ומה"תהליכים המשיחיים" של סינוואר, אם ידע שההרתעה הישראלית שחוקה ושהכיסוי המודיעיני של שב"כ ברצועה בעייתי, ואם היו בידיו הנתונים החריגים על הפעלת כרטיסי הסים של הנוחב'ה - האם לא היה ראוי שיצלצל בעוצמה בכל הפעמונים ולא יקח סיכונים?
אפילו בר עצמו מודה שההתרעה שהפיץ שב"כ ב-3:03 ב-7 באוקטובר, "הייתה במדרג נמוך מזה שהיה אמור להינתן", וכי השב"כ היה רחוק מלהבין את המזימה שחמאס מוציא לפועל.
הפרשה הזו כולה, היא עדות נוספת לחשיבותה של ועדת חקירה אמיתית, שתרד לשורשי מחדל 7 באוקטובר. רק ועדה שכזו תוכל להמליץ כיצד למסד את מעמדו של שב"כ בעיצוב האסטרטגיה הביטחונית, להסדיר את היחסים בין ראש השב"כ לראש הממשלה, להפיק לקחים באשר לעיוורון המודיעיני בו לקה השב"כ – ויפה שעה אחת קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו