העליון: לנציב שירות המדינה אין סמכות לחסום בקשת שר לפטר נושא משרה

בית המשפט העליון קיים דיון נוסף בהרכב מורחב בשאלה האם נציב שירות המדינה, המשמש כיושב ראש ועדת המינויים שבסמכותה לבחון בקשות שרים לפיטורין של נושאי משרה מסוימים בשירות הציבורי, רשאי לדחות בקשת שר על הסף מבלי להביאה בפני הוועדה.

ברקע הדברים עמדה המחלוקת בדבר חובתו של נציב שירות המדינה להורות על כינוס ועדת המינויים לדון בבקשת שר הכלכלה ניר ברקת להפסיק את כהונתה של הממונָה על התחרות, משסבר כי הבקשה נעדרת תשתית עובדתית לכאורית.

כנגד החלטת הנציב הוגשה עתירה לבית המשפט העליון אשר קבע כי לנציב לבדו אין סמכות לסרב לכנס את הוועדה לבקשת השר (בדעת רוב של השופטים יוסף אלרון ו-אלכס שטיין כנגד דעתו החולקת של השופט חאלד כבוב). בהמשך, התקבלה בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין ונקבע כי ההליך יובא להכרעת הרכב מורחב של חמישה שופטים.

החשש לפגיעה בעצמאות נושאי משרה בכירים

בפסק הדין שניתן בדיון הנוסף נקבע פה אחד כי במקרים שבהם בקשת השר אינה מגלה עילה, ולוּ לכאורית, או שנפל בה פגם מינהלי מובהק אחר, בידי הנציב האפשרות לכנס את הוועדה על מנת שתדון בבקשה בהליך דיוני מקדמי מקוצר (ללא צורך בשמיעת הצדדים בעל-פה), כמעין "דחיה על הסף". בכך הוסיף בית המשפט העליון "קומה נוספת" על גישת דעת הרוב בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, לצד אישור הקביעה כי לנציב לבדו אין סמכות לדחות את בקשת השר.

בחוות הדעת העיקרית מפי הנשיא יצחק עמית הובהר כי תוצאה זו נותנת מענה הולם לטענות כבדות המשקל שהועלו על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה בדבר החשש מפני שימוש לרעה בהליכי הפסקת כהונתם של נושאי משרה בכירים בשירות הציבורי, ומפני יצירת "אפקט מצנן" כלפיהם. כל זאת, לנוכח ההכרה בצורך להבטיח את עצמאותם ואי-תלותם הפוליטית של נושאי משרה בכירים כדוגמת הממונה על התחרות, המחזיקים בסמכויות אכיפה ורגולציה משמעותיות.

השופט שטיין הצטרף לפסק דינו של הנשיא והבהיר כי "הקומה הנוספת" עולה בקנה אחד עם חוות דעתו בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, לפיה הוועדה כולה היא שצריכה לגבש ולקבל החלטה בעניין בקשת השר.

השופטת דפנה ברק-ארז הצטרפה אף היא לפסק דינו של הנשיא, תוך שעמדה על כך שכאשר נושא משרה נקרא להופיע בפני ועדת מינויים המתכנסת לדון בשאלת הדחתו, עצם קיומו של הליך כזה הוא חלק מהעונש (ברוח המימרה הידועה The process is the punishment) ולכן נודעת חשיבות רבה לאפשרות של דחייה על הסף. בסיכומו של דבר, השופטת ברק-ארז הדגישה כי לא ניתן להפריז בחשיבות הנודעת לעצמאותם של נושאי משרה המופקדים על אכיפת הדין.

השופט כבוב הסכים לעיקרי פסק דינו של הנשיא, אולם הוסיף כי בהתאם לעמדתו בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, במצבים חריגים שבהם נטען כי נפל פגם היורד לשורש סמכותו של השר, על הנציב לבחון את הטענות הללו בטרם הוא עושה שימוש בסמכותו-שלו להורות על כינוס ועדת המינויים. בהתאם, לגישת השופט כבוב, בנסיבות חריגות שכאלה רשאי הנציב שלא לכנס את הוועדה, כפי שעשה במקרה דנן.

המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג הצטרף גם הוא לתוצאה, שלפיה לנציב לבדו אין סמכות למנוע את כינוס הוועדה, והסכים גם לכך שהוועדה כולה רשאית לקיים הליך מזורז ולתת המלצה 'על אתר', אם מצאה כי הוגשה אליה בקשת סרק.

לצד זאת, הוסיף המשנה לנשיא סולברג כי העובדה שבסופו של ההליך התברר כי במשך כ-3 שנים, נמנע מן השר לשמוע את המלצת הוועדה ללא הצדקה שבדין - דורשת הפקת לקחים - הן מצד הייעוץ המשפטי לממשלה והן מצד בית המשפט, באשר לאופן הניהול של הליכים דומים בעתיד, תוך מתן דגש לחזקת התקינות המינהלית ולעקרון הכיבוד ההדדי בין הרשויות. 

בנוסף, במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט העליון אף לשאלת פרשנותה של עילת הפסקת כהונה שעניינה "משבר אמון חריף ומתמשך", אשר עמדה בלב בקשת שר הכלכלה לפיטורי הממונה על התחרות. בעניין זה נקבע על דעת ארבעה מבין חברי ההרכב (הנשיא עמית והשופטים ברק-ארז, שטיין וכבוב) כי טענה לקיומו של משבר אמון כאמור אינה יכולה להתבסס אך ורק על תחושתו הסובייקטיבית של השר הרלוונטי. 

במישור האופרטיבי, ביחס לעניינה של הממונה על התחרות, נקבע כי בקשת השר תוחזר לבחינת נציב שירות המדינה, אשר יצטרך לפעול בעניין בהתאם לכללים שהותוו בפסק הדין, לרבות האפשרות להפנות את בקשת השר להליך מקוצר בפני הוועדה. לצד זאת, הובהר כי בעת הזו קידום הליך הפסקת הכהונה כפוף לכללים ולמגבלות החלים בתקופת בחירות.