מעיד על מגמה: מדוע סירבה הממשלה לשלוח נציג לבג"ץ?

יותר מהשאלה האם הממשלה היתה צריכה להתייצב לדיון בבג"ץ על "חוק העריקים", יש לשאול כיצד הגענו למצב שבו הממשלה סבורה שאין עוד טעם להגן על חוק שקידמה בפני בית המשפט העליון.

במשך עשרות שנים התקיימה בישראל מוסכמה חוקתית בלתי כתובה. ממשלות, גם כאשר חלקו בחריפות על התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות, המשיכו להתייצב בפניו ולהגן על החלטותיהן. הן לא עשו זאת משום שבית המשפט ניצב מעליהן – במשטר דמוקרטי אין היררכיה כזו בין הרשויות – אלא משום שהאמינו כי ההליך המשפטי הוא חלק מכללי המשחק המשותפים, וכי גם כאשר הסיכויים נמוכים, עדיין יש טעם להתדיין ולהתווכח, לשכנע ולהשתכנע.

אלא שבמשך שנים הרחיב בג"ץ בהתמדה את תחומי הביקורת השיפוטית: מהחלטות מנהליות לחקיקה רגילה, משם לתיקוני חוקי יסוד ולחוקי יסוד עצמם, ועד לעצם גבולות הסמכות המכוננת. כל אחד מהצעדים הללו זכה להצדקה משפטית משלו. אולם השאלה החשובה אינה לגיטימיות כל צעד וצעד, אלא השפעתם המצטברת. ככל שבית המשפט הפעיל שוב ושוב את "בלמי החירום" החוקתיים, גם במקרים שרבים סברו שלא הצדיקו זאת, כך הוא שחק בהדרגה את ההון המוסדי שעליו נשענה הלגיטימציה שלו.

החלטת הממשלה שלא להתייצב משקפת מציאות מטרידה הרבה יותר: הממשלה הגיעה למסקנה שהמשך ההשתתפות בהליך כבר אינו ניסיון כן לשכנע, אלא הענקת לגיטימציה למנגנון שלדעתה הרחיב את גבולות התערבותו מעבר לראוי. עצם העובדה שממשלה בישראל הגיעה למסקנה כזו מעידה על משבר חוקתי עמוק.

השאלה המרכזית

בית משפט אינו מתקיים רק מכוח חוק יסוד: השפיטה. הוא מתקיים גם מכוח אמונן של הרשויות האחרות כי ראוי להמשיך ולהפקיד בידיו את ההכרעה במחלוקות חוקתיות. מעמדו של בית המשפט נשען בסופו של דבר גם על נכונותן המתמשכת של הרשויות הנבחרות לקבל את מעמדו כמכריע במחלוקות חוקתיות. כאשר נכונות זו נשחקת, נשחקת עימה גם הלגיטימציה המעשית להפעלת כוחו. לכן, השאלה המרכזית איננה מדוע הממשלה לא הגיעה לבג"ץ - השאלה היא כיצד הגענו למצב שבו הממשלה חדלה להאמין שההליך המשפטי מסוגל עוד למלא את ייעודו.

בלמים אינם חדלים לבלום ביום אחד. הם נשחקים משימוש יתר – ברגע שבו מפסיקים להשתמש בהם במידה ובתבונה. כך גם בג"ץ. הוא לא איבד את הממשלה ביום שבו זו לא התייצבה לדיון. הוא איבד אותה הרבה קודם – ברגע שהבלמים חדלו לשמש כלי ריסון והחלו לקבוע את כיוון הנסיעה.