הוא עצר בצד הדרך כדי לדבר בטלפון, השאיר את המנוע פועל והתכוון להמשיך מיד בנסיעה. אלא שאז קרס עגורן מאתר בנייה סמוך על מכוניתו וחצה אותה לשניים. הנהג ניצל בנס, אך התאונה החריגה הציתה קרב עיקש בין חברות הביטוח שהגיע עד לבית המשפט העליון. השופטים קבעו כי למרות שהאיש ישב בתוך הרכב, אין מדובר בתאונת דרכים. בהמשך, חזר התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב והסתיים בפשרה של כ-1.5 מיליון שקלים.
האירוע התרחש כאשר התובע עצר את מכוניתו בצד הכביש כדי לנהל שיחת טלפון. לטענת חברת הבנייה והתשתיות "מבנים ונתיבים" וחברת הביטוח "הכשרה", מנוע הרכב המשיך לפעול והנהג התכוון להמשיך בנסיעתו מיד עם סיום השיחה. אלא שבזמן שישב במכונית, קרס לפתע עגורן מאתר הבנייה הסמוך, נפל על הרכב וביקע אותו לשניים. למזלו הרב של הנהג, הפגיעה הקשה הייתה בחלקו האחורי של הרכב והוא חולץ מהריסותיו ללא פגע גופני.
מכאן נפתח מאבק משפטי מורכב על הגדרת האירוע. החברות ביקשו לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הפלת"ד). לטענתן, עצירת הנהג הייתה חלק מרצף הנסיעה, שכן הוא רק עצר לשיחה קצרה והתכוון להמשיך בדרכו.
החברות טענו עוד כי קיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק. לשיטתן, עגורנים ואתרי בנייה נמצאים במרחב הציבורי הסמוך לכבישים, ואין הבדל מהותי בין עגורן שקורס על מכונית לבין נפילת גשר, עץ או תמרור על רכב נוסע - מקרים שהוכרו בעבר בפסיקה כתאונות דרכים. כמו כן, נטען כי הנהג נלכד בתוך המכונית לאחר הקריסה, וכי הנזק הנפשי שנגרם לו נבע בין היתר מהחשש המיידי שהרכב יתלקח עליו.
מנגד, התובע, באמצעות עו"ד אריאל פרויליך ממשרד פרויליך פרחי – טען כי אין מדובר בתאונת דרכים. לטענתו, עצירה לצורך שיחת טלפון אינה פעולה הקשורה לסיכוני הדרך, ובעת קריסת העגורן לא נעשה ברכב "שימוש למטרות תחבורה" כפי שמגדיר החוק. עוד טען כי קריסת עגורן היא אירוע חריג וקיצוני שאינו חלק מהסיכונים התחבורתיים הרגילים, ומקור הסיכון היה כולו באתר הבנייה ולא בכביש או בשימוש עצמו במכונית.
המאבק הגיע לבית המשפט העליון. הרכב השופטים, בראשות השופט יצחק עמית ובהשתתפות השופטות יעל וילנר וגילה כנפי-שטייניץ, דחה את ערעורן של החברות. השופטים אמנם לא שללו את האפשרות העקרונית לראות בעצירה זמנית חלק מרצף הנסיעה - ואף ציינו לחיוב את הרצון לעודד נהגים לעצור בצד כדי לשוחח בטלפון בבטחה - אך קבעו כי השאלה המכרעת היא אחרת: מהו הסיכון הספציפי שגרם לפגיעה?
בית המשפט פסק כי קריסת עגורן מאתר בנייה אינה מהווה סיכון תחבורתי טבעי, אלא סיכון שנוצר כולו כתוצאה מפעילות בנייה רשלנית. העובדה שהתובע שהה באותו רגע בתוך מכוניתו אינה מספיקה כדי להפוך את המאורע לתאונת דרכים. הרכב, כך נקבע, שימש רק כ"זירה" – המקום המקרי שבו נמצא הנפגע בזמן הקריסה, שיכולה הייתה באותה מידה לפגוע גם בהולך רגל שעבר שם. לפיכך, האחריות צריכה להיות מוטלת על מי שיצר את הסיכון (הקבלן והמפעילים) ולא על ציבור הנהגים דרך ביטוחי החובה.
להכרעה המשפטית הזו הייתה משמעות כלכלית אדירה עבור הנהג. לאחר שהתיק חזר לבית המשפט המחוזי בתל אביב והתביעה התבררה לפי דיני הנזיקין הרגילים (שם נדרש להוכיח רשלנות של חברת הבנייה), הגיעו הצדדים להסדר פשרה משמעותי במסגרתו יפוצה התובע בכ-1.5 מיליון שקלים.
עו"ד אריאל פרויליך מסביר את מאחורי הקלעים של התיק: "מאחורי הוויכוח המשפטי היבש עומד מאבק כלכלי יצרי מאוד על השאלה מי ישלם את הפיצוי. האינטרס של חברות הביטוח של אתר הבנייה היה להוכיח שמדובר בתאונת דרכים, משום שבמקרה כזה חוק הפלת"ד מעניק להן פטור מוחלט, והנטל עובר במלואו לחברת ביטוח החובה של הרכב. מנגד, האינטרס של התובע ושל מבטחת החובה היה להוכיח שלא מדובר בתאונה תחבורתית כדי להחיל את דיני הנזיקין הכלליים. מעבר לחלוקת האחריות, יש לכך משמעות דרמטית עבור הנפגע: הפיצויים שנפסקים לנפגע תחת דיני הנזיקין הרגילים גבוהים משמעותית מתקרות הפיצוי המוגבלות שקובע חוק הפלת"ד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו