הסימפוניה הבלתי גמורה של משפט ראש הממשלה בנימין נתניהו עברה השבוע שלב נוסף. ראש הממשלה סיים את עדותו, והשופטים חזרו פעם נוספת על הצעתם לפרקליטות מלפני כשלוש שנים כי תשקול את ביטול האישום בסעיף השוחד בתיק 4000.
קבלת הצעה זו, כמו רצון השופטים (שברור כי גם הפעם לא יתממש במלואו) להאיץ את קצב הדיונים במשפט לחמישה ימים בשבוע, עשויים לקצר באופן משמעותי את המשך הדרך. גם לאחר חמש שנות דיונים מתישות, שמלוות לא אחת בפסטיבל תקשורתי בתוך אולם המשפט ומחוצה לו, קץ המשפט עדיין לא נראה באופק. וטרם דיברנו על שלב הערעור, שקרוב לוודאי יוגש לבית המשפט העליון על ידי אחד הצדדים, או שניהם, אם לא יגיעו להסדר טיעון.
הסחבת, הדחיינות ועינוי הדין הם "אם כל חטאת" של כל מערכת המשפט הישראלית, אבל במקרה הזה הגיעו לשיאים חדשים. לא אחת מתקבל הרושם שבמקום שהמשפט ינוהל על ידי השופטים, הוא מנוהל בידי הנאשם המרכזי ועורכי דינו. אין טריק ושטיק, דיוני ומהותי, שלא נוצל על ידם עד תום ונסחט עד תום במטרה לדחוק את הקץ. זאת בניגוד להצהרות נתניהו בתחילת הדרך, שלפיהן יש לו אינטרס ממשי בבירור האמת לאמיתה ובהוצאת צדקתו לאור מהר ככל האפשר. התנהלותו עד כה מלמדת שהוא לא ממש בטוח בחפותו.
התעקשות מיותרת
אכן, לסאגה הבלתי נגמרת הזו תרמה גם הפרקליטות את חלקה. התעקשותה להרשיע את נתניהו בסעיף השוחד נראתה כבר מתחילת הדרך בעייתית - גם בהיבט המשפטי וגם בהיבט הראייתי. אף שמבחינה עיונית-תיאורטית אין מניעה לראות גם בסיקור תקשורתי אוהד - ומקל וחומר בהנחות רגולטוריות לכלי תקשורת - מתן טובת הנאה שעשויה לעלות, בנסיבות מסוימות, כדי שוחד, אין לכך תקדים במשפט הישראלי.
יחסי ה"תן וקח" שבין פוליטיקאים לאנשי תקשורת הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. הנוהג של "תן לי סקופ או הדלפה עסיסית ותקבל בתמורה סיקור אוהד" היה מאז ומעולם לחם חוקם. שלא לדבר על דורות של "כתבי חצר" ו"שופרות" המלחכים את פנכת הפוליטיקאים כל העת ומקיימים עימם סימביוזה תמידית. בין שאוהבים תופעה זו ובין שסולדים ממנה, זוהי עובדה קיימת. העברתה למגרש הפלילי, ובייחוד לשדה עבירת השוחד, החמורה מכל, עשויה להביא להעמדת כל חברי הכנסת והשרים לדין פלילי.
בהקשר זה צריך לחזור ולהדגיש עקרון יסוד חשוב במשפט, ובחיים בכלל: הפללת מרובה - לא הפללת. פרט למקרים קיצוניים ביותר, שדומה כי נסיבות המקרה הנוכחי אינן נמנות עימם, עדיף להותיר את הסיקור האוהד ל"משפט הציבור" או למשפט הציבורי, ולא למשפט הפלילי, שבו נחוצה רמת הוכחה גבוהה במיוחד - "מעל לכל ספק סביר". דרישה זו מקשה, אם לא הופכת את ההרשעה בשוחד במקרה זה, לבלתי אפשרית.
יתר על כן, גם מבחינה טקטית ההתעקשות בעניין זה אינה חכמה. אם התביעה תיכשל בניסיונה להרשיע את נתניהו בסעיף השוחד, יהיה זה "יום הדין" שלה. נקל רק לשער את מבול החרפות והגידופים שיוטחו באנשיה, העושים לילות כימים בשירות הציבור, וזאת נוסף על צרורות הרעל שמוטחים בהם כבר כיום. כמו לבית המשפט, גם לפרקליטות "אין חרב ואין ארנק", ואמון הציבור בה חיוני לחוסנה. אובדנו הוא מכה קשה לכולנו, לציבור כולו.
אפילו תצליח התביעה להרשיע את נתניהו בתיקים ובסעיפים אחרים, חמורים גם הם, כגון מרמה והפרת אמונים - תרחיש שנראה סביר בהחלט לאור העדויות שנשמעו עד כה - יזכרו לה רק את הזיכוי בעניין השוחד.
לא ישפיע במיוחד על העונש
לא מן הנמנע שנסיבות העניין הספציפי, התמשכות ההליכים וגילו של הנאשם, המתקרב לגיל הגבורות, לא ישנו בהרבה את העונש שיושת על נתניהו אם יורשע, והוא לא היה שונה באופן משמעותי אפילו היה מורשע בסעיף השוחד.
הצעתם החוזרת של השופטים למחוק סעיף אישום זה היא, אפוא, דבר נבון ובעיתו. היא עשויה גם לקדם הגעה להסדר טיעון סביר ששני הצדדים יוכלו איכשהו לחיות עימו, גם אם לא מתוך התלהבות יתרה (חנינה אינה באה בחשבון בנסיבות הקיימות), ולשחרר סוף-סוף את הציבור לעיסוק בנושאים אחרים, חשובים לא פחות.
בימים הקרובים נדע אם השכל והתבונה מנחים את אנשי התביעה, או שמא היצר הרע ותאוות ה"נקמה" במי שנראה כעושה הכול כדי לחבל במערכות המשפט והצדק.
נתנו להם סולם לרדת מן העץ הגבוה שטיפסו עליו - האם ישתמשו בו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו