פסק הדין בפרשת גופמן מלמד: הייעוץ המשפטי שוב הלך צעד אחד רחוק מדי

היועצת המשפטית לממשלה אינה קבלנית הצלחות. אילו כל כתב אישום שהיא חתומה עליו היה מסתיים בהרשעה, וכל חוות דעת או עמדה שלה היתה מתקבלת אוטומטית בבג"ץ, לא היה צורך בבתי המשפט. די היה בהחלטה שלה.

אבל במסגרת מכלול הנתונים שמנחים את שיקול דעתה הרחב מני ים, על היועצת לדעת ולברור בין עיקר לטפל, ולחשב שכר הצלחה כנגד הפסדה.

פסק הדין שנתן בג"ץ היום (שני)בפרשת מינוי ראש המוסד רומן גופמן מלמד שמערך הייעוץ המשפטי לממשלה הלך פעם נוספת צעד אחד רחוק מדי. ולא שהתיק לא הציף תמיהות וקשיים, אבל מכאן ועד טענה לפגיעה בטוהר המידות, לגלגולו של האלוף ברחובה של עיר ולפסילתו הטוטאלית מלכהן כראש המוסד בניגוד להחלטה שנתקבלה בממשלה פה אחד, הדרך היתה רחוקה, רחוקה מאוד.

העובדות מדברות בעד עצמן

העובדות - והן הבסיס לכל הכרעה משפטית ראויה לשמה, ולא השערות והנחות נטולות בסיס - מדברות בעד עצמן.

כפי שציינו שופטי הרוב, ובניגוד לתמונה שדאגו לפמפם לנו גורמים מסוימים במהלך השבועות האחרונים, הובהר כי חלקה של אוגדת הבשן ומפקדה רומן גופמן בפרשת הפעלת הקטין היה זניח, הרבה פחות ממה שנטען, וכי האלוף עצמו לא הפעיל במודע את הקטין, לא הטעה את גורמי צה"ל ולא הפקיר את פקודיו.

ולא במקרה, גם שופטת המיעוט, ברק-ארז, שסברה כי יש להמשיך בבירור כמה סוגיות שטרם הוכרעו, הדגישה כי אין ברצון זה כשלעצמו כדי לחרוץ את דינו של גופמן לשבט ולא לחסד.

במידה רבה הכתובת היתה על הקיר כבר במהלך הדיון הראשון בעתירה. כבר אז הביעו השופטים תמיהה על חורים שנתגלו בעבודת הוועדה המייעצת לבחינת מינויים בכירים בשירות הציבורי. בשל כך הורו לה לבצע "השלמות" עובדתיות.

אגב כך, נתגלה שהיועמ"שית שלחה חוות דעת מטעמה רק ליו"ר הוועדה, הנשיא גרוניס, אך זו לא הועברה לשאר חברי הוועדה. מעבר להתנהלות הלקויה ולפגיעה בהליך ההוגן והראוי ובמראית פני הצדק, היה כאן כשל גדול. הליך תקין וראוי, כמו גם הגינות בסיסית, מחייבים שקיפות מלאה והצגת מלוא החומר העובדתי והטענות בפני כל חברי הוועדה המייעצת. לא כך נעשה.

המשחק אינו "מכור מראש"

ועם זאת, וכאמור בראשית הדברים, דחיית העתירה כשלעצמה אינה עיקר הבעיה, להפך. יש בה עדות נוספת, אם מישהו היה זקוק לה (ובימינו, למרבה הצער, יש הרבה כאלה), ליושרתו ולמקצועיותו של ביהמ"ש העליון בישראל.

בניגוד לטענות הנשמעות תדיר במחוזותינו, ה"משחק" (כמובן, על דרך ההשאלה בלבד) ממש אינו "מכור מראש". גם העובדה שנשמעו בפסק דין זה קולות רוב ומיעוט היא תעודת כבוד לשופטים, שאינם יראים להביע את דעתם גם כשאינה דעת הרוב. אבל מנקודת מבטם של אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה, היה כאן תיק אחד יותר מדי.

פסקי הדין שניתנו בשנתיים האחרונות ודחו את עמדת היועמ"שית, מתחילים להצטבר לכדי מסה ממשית. זו תורמת לערעור אמון הציבור, ולו חלק ממנו, בטיב החלטותיהם ולביסוס הטענה שתולה בהם שיקולים זרים והטיה בניהול ההליך המשפטי.

לנוכח מטח חיצי הרעל שנורים לעברם כל העת, צריכים אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה, והיועמ"שית בראשם, לשקול בזהירות רבה הרבה יותר את צעדיהם. עליהם להחליט במתינות, בתבונה ובשום שכל על מה לנהל מלחמות ועל מה לוותר.

התערבות במינויים כלשהם, וכך בוודאי כשמדובר במינוי בכיר כמו ראשות המוסד, מחייבת זהירות כפולה ומכופלת. והלא אין חולק על כך שסמכות המינוי מסורה לממשלה, וכפי שנקבע בפסיקה רבת שנים, מידת ההתערבות של בג"ץ בהליכי מינויים מוגבלת מלכתחילה למתחם צר ביותר.

בג"ץ שב ומדגיש, פעם אחר פעם, כי אינו שם עצמו בנעלי הגורם המחליט, ושב ומדגיש שאפילו אילו היו שופטיו מקבלים החלטה אחרת, עדיין אין בכך כדי לפסול את ההחלטה שנתקבלה, כל עוד היא מצויה במתחם הסבירות, שמידותיו רחבות למדי.