"החברה האזרחית" והעריצות המשפטית החליפו את האזרחים בישראל

"זה רע למדינת ישראל. אני לא אמור לנצח כל הזמן בבית המשפט. ארגון חברה אזרחית זה ארגון שאמור לאתגר ואחת ל... פעם בירח מלא להביא איזה ניצחון קטן. מה שקורה בחמש השנים האחרונות זה שאנחנו מנצחים כל הזמן עתירות. עילת הסבירות זאת העתירה הכי גדולה".

"הרכב של 15, פעם ראשונה ויחידה מתערבים בחוק יסוד. זה מעיד בעיני על מחלה הרבה יותר עמוקה. בית המשפט לא אמור להיות המקום שבו מנהלים את החיים שלנו. זאת הטענה שיריב לוין טוען. שבית המשפט הוא הפוסק האחרון, זה מה שקורה בשנים האלה וזה רע מאוד, אני חושב".

את הדברים שלעיל אמר סמנכ"ל התנועה לאיכות השלטון, עו"ד תומר נאור, בהתבטאות שסותרת את האסטרטגיה של מנכ"ל התנועה, אליעד שרגא. יש פה הודאה בכך שגופים שונים, ובוודאי רשת היועצים המשפטיים במנגנון הממשלתי, רואים בבית המשפט העליון את הממשלה שלהם.

העריצות המשפטנית-ביורוקרטית נכנסת לפעולה יותר מבכל תחום אחר כשמדובר בחרדים. בסופו של דבר היועצת המשפטית ובג"ץ הם המכשלה העיקרית בדרך להסדרה חוקית של גיוס חרדים - וכמובן, בשפה התקשורתית-תעמולתית, חוק ההשתמטות. אבל זאת לא רק מה שנקרא סבוטאז'ה באמצעי משפט טהרניים; אחד הנימוקים הכי בסיסיים בהסתערות על פוטנציאל הגיוס החרדי הוא הצורך הבטחוני הדוחק, להגדיל את מספר הלוחמים כדי להקל על חיילי המילואים.

חוק הגיוס חייב להסדיר את הגדלת הגיוס החרדי למטרה הבטחונית הזאת. אך יש גם צורך דחוף. פה שולפת היועצת המשפטית של ועדת חוץ וביטחון את סרגל השוויון (איך בדיוק?): "היועמ"שית של ועדת חו"ב מתנגדת לדרישת צה"ל להארכת שירות החובה". זה אחד האבסורדים של המדינה היהודית לעת מלחמה. דווקא בשנים אלה, ברגעים אלה, מי ששולט במדינה אלו עורכי דין.

כשראש הממשלה הציע ללכת בדרך הפשוטה וההגיונית של החזרת השירות הסדיר למה שהיה עד לפני כמה שנים, שלוש שנים. הפרשנים לעגו: הוא הציע ביודעו שזה בלתי אפשרי. זאת אומרת, בעת מלחמה כששוועת משפחות המילואימניקים עולה, המדינה היהודית לא יודעת איך להסדיר הארכת שירות - ולא בסטדנרטים אוקראיניים אלא כפי שהיה מקובל בעבר - כדי לפתור מצב חירום של סדר הכוחות. זה לא שוויוני. ושירות של שנתיים ושמונה חודשים זה כן שוויוני?

השימוש הבלתי פוסק בסיוע של היועצת המשפטית ובג"ץ הוא הגורם הישיר לתסיסה ולהתפרעויות האנרכיסטיות בקרב החרדים. לאחרונה זה הגיע לשיא של פרובוקציה: חניון חרדי ליד בית מפקד המשטרה הצבאית ופריצה לביתו. כמה רחוק תלך כאן בהרב מיארה בהתרת "חופש הביטוי" והמחאה?

אבל השאלה המכריעה יותר, היא כמה רחוק מערכת המשפט תלך בהפעלת כוחות שיטור וחיילים כדי לערוך מצוד בנוסח שלטון הצאר או הסובייטים כדי ללכוד חייבי גיוס חרדים? כמובן, באופן רשמי הממשלה או הצבא יהיו חתומים על המצוד. זאת העריצות. בית המשפט מפעיל את הגורמים המוסמכים בלי לקחת אחריות.

היועצת המשפטית כבר משתלטת על התקציב כדי לקבוע הנחיות של מיסוי על מימון ישיבות. האם היא כבר סגרה את ברז הכספים שמחולל מהומות בישראל באמצעות ארגוני "חברה אזרחית"? בישראל "החברה האזרחית" והעריצות המשפטית החליפו את האזרחים.