יועץ, חוקר ושופט: כשיותר מדי סמכויות נפגשות בתפקיד היועמ"ש

החיים הם לא שחור-לבן, אלא מורכבים ומרובי צבעים. כך גם ההצעה שמבקשים להחיותה מחדש, הפעם על סטרואידים רוטמניים, בדבר פיצול סמכויות היועץ/ת המשפטי/ת לממשלה.

בניגוד לאלה הממהרים לקרוא קריאות שבר, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה - אבל גם הותרת המצב הנוכחי על כנו, כשלעצמם, אינם "אסון" ולא "יובילו להרס הדמוקרטיה". לכל אחת משתי ההצעות מעלות ויתרונות, קשיים וחסרונות.

ראשית, הרבה תלוי באדם שממלא את התפקיד, בתפקודן של הרשויות האחרות, יושרן ויושרתן, ולא פחות - בגורמים שמניעים את גלגלי השינוי של מעמד היועץ המשפטי לממשלה על שיקוליהם, הענייניים והזרים.

בראשית היה היועמ"ש פקיד, אחר כך יועץ, וכיום: מנכ"ל המדינה. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. בעת הקמת המדינה ועיצוב מערכותיה המשפטיות, היועץ המשפטי לממשלה היה אמור להיות פקיד שכפוף לשר המשפטים, ונותן לשר עצות טובות מדי פעם.

לימים, במידה מרובה בזכות דמויות מופת שכיהנו בתפקיד (אך גם דעתניות ודומיננטיות, אם נזכיר כמה מהוותיקים - כמו יעקב שמשון שפירא, חיים כהן, מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר), היה היועץ המשפטי לבעל מעמד עצמאי משלו, והפוסק האחרון לממשלה - הן בענייני העמדה לדין והן בעניין המצב המשפטי.

יועץ, חוקר, מאשים ושופט

וכך, בטובתו או שלא בטובתו, היועץ המשפטי לממשלה כהיום הוא גם יועץ, גם חוקר, גם מאשים וגם שופט. במקרים לא מעטים היועמ"ש חייב - ולא רק רשאי - להורות לרשויות הממשל השונות את הדרך הראויה. הוא מורה למשטרה, לצבא ולשב"כ אם לחקור, מה וכיצד לחקור.

היועמ"ש מורה לראש הממשלה להימנע ממינוי שר פלוני; תובע ממנו לפטר שר אחר; מלמד את הצבא ומפקדיו כיצד להילחם (וטוב שכך, ולו כדי למנוע מעצר קצינים וחיילים והעמדה לדין בהאג); מונע העברת כספים שלא כדין למוסדות חרדיים שאינם מקיימים את הוראות הדין; ועורך שימוע מוקדם לנחקרים שועי עולם.

במידה רבה, קודם שיפעיל את שיקול דעתו בדבר ה"עניין לציבור" שיש בהעמדתם לדין של אנשי ציבור, בוחן היועמ"ש את הראיות לא רק בעיניו של קטגור המופקד על רשויות התביעה ויכול להסתפק בראיות לכאורה, אלא גם בעיני השופט היושב על כס המשפט. לא אחת החלטתו, לפחות במקרה של אנשי ציבור רמי מעלה, חורצת הלכה למעשה את גורלם, עוד בטרם נשמעה העדות הראשונה באולם בית המשפט.

החלטה של היועמ"ש על הגשת כתב אישום נגד שר מכהן עשויה להביא לסיום כהונתו, ובמקרים קיצוניים החלטתו יכולה להביא להפלת הממשלה כולה. היועץ המשפטי לממשלה ממליך מלכים וגם מורידם, ולו המלוכה. חזקת החפות, שלפיה "כל אדם הוא בחזקת זכאי עד שלא תוכח אשמתו", אחד מעקרונות היסוד של זכויות האדם במשטר דמוקרטי, נעלמת במקרים אלה והיא כלא היתה.

החלטת היועץ המשפטי - מקצוען, מוכשר והגון ככל שיהיה - על העמדה לדין, קובעת למעשה את התוצאה במישור הפוליטי המיידי. ריכוז כוח כה רב בידי איש אחד אינו בריא בשום מקרה. בוודאי לא כאשר החוקר, המאשים, השופט וה"תליין" ממונה על ידי ממשלה שחבריה הם אנשים פוליטיים מובהקים.

אותו יועץ יושב בבוקר בישיבות הממשלה, שותה קפה עם שריה תוך שהוא מייעץ להם, ככל עורך דין טוב, כיצד יתגברו על המכשלות המשפטיות שניצבות לפתחם. בצהריים הוא מייצג אותם שרים בבתי המשפט ומגן בלהט על החלטותיהם. אך בערב, בחדר גדוש ספרי חוק וחומרי חקירה שאספה המשטרה, הוא מקבל החלטות הרות גורל באשר לגורלם.

אכן, יש חשיבות רבה בחיזוק מעמדו של היועמ"ש ולא בהחלשתו. בדומה לרמטכ"ל, שמנווט את הצבא על זרועותיו השונות, גם היועמ"ש רואה את המערכת המשפטית כולה. עליו לנווט את דרכה של מערכת אכיפת החוק לטובת האינטרס הציבורי ביושר וביושרה, ממניעים ראויים ולא משיקולים זרים, פוליטיים או אחרים. יועץ משפטי עצמאי חיוני לשמירה על שלטון החוק, להבטחת השמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי ולהעמדתם לדין של אנשי ציבור שסרחו.

רק למען האינטרס הציבורי

למרות הכוח הרב שמרוכז בידיו, עד היום אין במדינת ישראל חוק כולל המסדיר באופן מסודר וכולל את דרכי פעולתו של היועץ המשפטי, ומגדיר במדויק את גבולות סמכותו. אכן, מנגנון האיזון והבקרה על פעולות היועמ"ש טעון שיפור ניכר, דווקא משום הסמכות העצומה שמרוכזת בידיו.

בתיאוריה קיימת אפשרות שבג"ץ יבקר את החלטות היועץ המשפטי. אך המציאות מלמדת שהמקרים שבג"ץ עשה כן הלכה למעשה היו נדירים ביותר, כך שהסמכות היתה ועודנה בידי היועץ בלבד.

הדיון המחודש צריך להיעשות אפוא במתינות, בשיקול דעת, מתוך אחריות, ובעיקר משיקולים ענייניים ולשם האינטרס הציבורי, והם בלבד. שינוי, אם יהיה כזה, צריך להיעשות לאט אבל בטוח. גם אם יוחלט על פיצול התפקיד, ראוי שזה לא ייהפך לפיצוץ ולשפיכת סמכויות היועמ"ש למי המדמנה העכורים, המושחתים והמשחיתים.