כרוניקה ידועה מראש: טרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיית הדחת היועמ"שית

החלטת ההדחה של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה לא הייתה על קיר חדר ישיבות הממשלה. היא מרוחה, כבר חודשים ארוכים, בכל אתר ואתר, על גבי שלטים ומאמרים בעיתונים, בפייסבוק, בעתירות שהוגשו (ועוד יוגשו) לבג"ץ ובהודעות לעיתונות. 

לכאורה, כביטוי החביב על משפטנים, הייתה זו כרוניקה של הדחה ידועה מראש. אבל דומה שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא.

כעת ההכרעה עוברת לבג"ץ. אפילו המשנה לנשיא סולברג, שלא נעתר לתחנוני העותרים לעצור את הליך ההדחה בעודו באיבו, ונמנע מלתת צו ביניים שיעצור את פארסת קבלת ההחלטה בממשלה, כבר פסק שבכל מקרה ההחלטה לא תיכנס לתוקף עד שבג"ץ יכריע בעתירות שמונחות לפניו.

במוקד הדיון יעמדו שני נושאים: עצם ההדחה והתקיימות העילות שמצדיקות אותה מבחינה מהותית, וההליך שהתנהל בעניינה.

על פני הדברים, ההליך היה פגום מעיקרו. במקום ללכת בדרך שנקבעה בהמלצות דו"ח ועדת שמגר ולהביא את ההחלטה לדיון בוועדה המיוחדת שבראשה עומד הנשיא בדימוס גרוניס, וחברים בה נציגי ציבור, החליטה הממשלה לסלול דרך עוקפת.

בשל הרכבה החסר של ועדת גרוניס, והחשש שמא זו לא תאשר את ההדחה, הקימה הממשלה ועדת שרים "סולו", שהמלצתה - כמו אישורה על ידי הממשלה פה אחד - היו צפויים מראש.

במצב דברים זה, ברור היה לכל שליועמ"שית  לא היה שמץ סיכוי להישמע "בלב פתוח ובנפש חפצה". "החרמתה" את ההליך רק האיצה את החלטת ההדחה.

אשר למהות: אין ספק שלממשלה יש זכות בנסיבות מסוימות להדיח יועץ משפטי, בדומה לסמכותה למנותו. אבל פעולה כה חריגה צריכה להיעשות רק משיקולים ענייניים, על בסיס עובדתי מוצק ולאחר הליך סדור שבו ניתנת ליועמ"שית "זכות שמיעה" הוגנת. 

למותר לומר, שסירוב היועצת "להכשיר" מעשים שפסולים בעיניה מבחינה משפטית,  אפילו אם מדובר בהחלטה שגויה (אך כזו שלא ניתנה משיקולים זרים), עדיין אינה מהווה עילת הדחה ראויה.

לשם החלטה על ההליך החריג (מאוד) של הדחה, נחוצה "מסה קריטית" של החלטות שגויות, שתכריע את הכף ותגזור את גורל היועצת לשבט.

על פני הדברים, הנתונים אינם מצביעים על קיומה של מסה קריטית כזו. גם כמה פסקי דין שבהם קבע בית המשפט כי היועמשי"ת טעתה בהחלטתה, בטלות בששים לעומת עשרות רבות מאד של עתירות שהוגשו נגד החלטות היועצת המשפטית לממשלה בשנות כהונתה אך נדחו.

מעבר לפן הפרסונלי, במישור הציבורי, עמידתה האיתנה (ובנסיבות דנן, גם האמיצה) של היועמ"שית מול גלי הצונאמי וארס חיצי מכונת הרעל שנשלחים אליה, ראויה להערכה. בסופו של יום, היועמ"שית אינה מייצגת את עצמה, אלא את כולנו, לרבות אזרחים נאמנים שגם אם הם תומכים פוליטית בממשלה, מבקשים לחיות במדינה מתוקנת, ולא במדינת הפקר. מדינה שבה יש ביקורת, איזונים ובלמים גם על מעשי הממשלה, ומנהגת אורחותיה ביושר וברות לבב לטובת הציבור.