כדי להציל את מורשתו, לוין ייאלץ להתפשר

מהלך אי־ההכרה בנשיאותו של השופט יצחק עמית נכשל וגובה מהממשלה מחירים. לקראת שנתו האחרונה בתפקיד נדרש שר המשפטים יריב לוין לגבש אסטרטגיה חדשה. רק בחירה בשופטים שמרנים, שאותה ייאלץ לסכם עם נשיא העליון, תציל את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים - מורשתו היחידה של לוין מתקופת כהונתו. לשם כך ייאלץ לעשות את מה שהוא שונא לעשות: להתפשר.

פרסום פסקי הדין בעניין דרכי מינויו של נציב שירות המדינה הבא ופיטורי ראש שב"כ הנוכחי, הם זמן מוצלח להתחיל ולסכם את תוצאות המהלך שהוביל לוין, שרושם הצלחה גדולה אך לא בטוח שבאופן המדויק שאליו כיוון. בין הממשלה לנשיא העליון אכן מתקיימים כיום יחסים של אי־הכרה, ובמובן זה יכול השר להיות גאה מאוד בהגשמת תוכניתו.

אלא שבניגוד לתכנון המקורי מצידו, מדובר באי־הכרה של נשיא העליון בכך שבירושלים מכהנת ממשלה - מינוייה בטלים, מפוטריה מכהנים, והנימוקים למהלכי הפסיקה רחוקים מאוד מלשכנע. לשבחו של הנשיא עמית ייאמר שבניגוד לקודמיו, הוא לא הולך סחור־סחור ולא מכלה את זמנו במשחקים מיותרים.

עמדת האנטי המופגנת שלו כלפי הממשלה ברורה ואין דבר שיגרום לו להכשיר מהלך, גדול כקטן, שאותו תבקש זו להוביל. הכללים המקובלים, כמו המסורת שנוצרה בבית המשפט לאורך השנים, הם לא בדיוק הגורמים הממתנים הרלוונטיים שיביאו לכך שהכרעותיו בנושא יתחשבו בעמדת הממשלה. העובדה שזו האחרונה לא מכירה בו כנשיא העליון, כנראה גם היא לא בדיוק תורמת לנושא.

שיאים שליליים

בעתירה סביב פיטורי ראש שב"כ, שבה הנפגע הישיר שהחזיק בזכות עמידה החליט לא לעתור, במערכת נסיבות שייתרה לחלוטין את הצורך להכריע בנושא, ובעניין ששפיטותו מלכתחילה מוטלת בספק, החליט עמית לקבוע מסמרות. את החלטתו שלא לדחות את העתירה - שאצבעות הידיים לא מספיקות כדי לספור את כל עילות הסף במשפט המנהלי, שאמורות היו להביא לדחייתה - נימק בכך שהעניין בעל "חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה".

העניין הדרמטי והחשוב הזה לא גרם לעמית להרחיב הרכב לחמישה שופטים - שבמסגרתו היה צפוי לאבד את הרוב שממנו נהנה, ללא השופטים אלרון ומינץ הבאים בתור - והוא החליט לדון בנושא זה בשלושה שופטים בלבד, משל היה זה ערעור על היטל המים מטעמה של מחלקת הביוב בעירייה.

פסק הדין בעניין הנציב קבע שיא שלילי לעצמו, כאשר עמית פסק כי בניגוד לקביעתו המפורשת של "חוק שירות המדינה - מינויים", שלפיה הממשלה תמנה את הנציב ללא קיומו של הליך תחרותי, תידרש הממשלה לעשות זאת בהליך תחרותי - כן, אותו הליך תחרותי שהחוק פטר אותה ממנו במילים הברורות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

אובדן "ההגינות שבלשקר"

התעלמותו הבוטה כל כך של עמית ממילות החוק מזכירה את דברי התוגה של השופט השמרן, אנטונין סקאליה, שהתלונן פעם על כך שיריביו האקטיביסטיים בביהמ"ש העליון האמריקני איבדו את "ההגינות שבלשקר". ובאמת, זה דבר אחד לטעון שאתה פועל בשם החוק גם כאשר חוסר היושר בולט וברור, וזה דבר שונה לחלוטין לטעון שמילות החוק לא ממש מזיזות לך.

אבל אולי יש גם משהו משחרר באיבוד ההגינות המסוימת הזו - הוא מאפשר הערכת מצב חדשה. בהנחה שהבחירות הבאות ייערכו במחצית שנת 2026, נותרה ללוין כשנה במשרד המשפטים. הסדרה לחינוכו מחדש של עמית נכשלה. אסתכן ואעריך שהמצב הנוכחי, על חוסר האמון המתקיים בו בין הממשלה לנשיא העליון, לא מקשה על עמית באופן מיוחד. אדרבא, ההילה הזו של מי שמונה "על אפם וחמתם" ושנשיאותו לא מוכרת על ידם, רק מוסיפה למעמדו.

וכך, גם פסקי דין שברמה המשפטית לא ניתנים להגנה של ממש - ואמורים להביך כל משפטן הגון שיתבקש להתייחס אליהם בהיבטים של תורת פרשנות - איכשהו מתקבלים כתגובה לגיטימית למהלכים פוליטיים שהממשלה מובילה. בהינתן כל אלה, ובהינתן חלון הזמנים שעדיין פתוח וייסגר בקרוב, האם נכון ללוין להמשיך ולהיות מושקע בפרויקט אי־ההכרה בעמית? האם יש דרך מוצלחת יותר לנצל את הזמן שנותר לו במשרד המשפטים?

דרושה: אסטרטגיה חדשה

במהלך שאפשר לדון בהצדקתו העקרונית - גם אם בנסיבות הפוליטיות שנוצרו, נראה כי היה צעד בכיוון הנכון לטובת הרגעת הרוחות - לוין העניק לאופוזיציה, החל מהכנסת הבאה, את האפשרות למנות מחצית משופטי העליון ללא כל תיאום או פשרה הנדרשים ממנה למול הקואליציה.

המנגנון החוקי החדש הזה, שאותו קידמו לוין וגדעון סער בממשלה יחד עם ח"כ שמחה רוטמן בוועדת החוקה, חוק ומשפט, שונה עד מאוד מהקו הלוחמני שהוביל לוין מלכתחילה בכל הנוגע למינויים בעליון. את הפרינציפ הראשוני החליף מנגנון פשרה; ואת התפיסה שלפיה הרוב הקואליציוני אמור להיות השחקן הדומיננטי ביותר בוועדה לבחירת שופטים, החליפה תפיסה המבכרת את חיזוק נציגי האופוזיציה בוועדה - על חשבון האחיזה בה מצד נציגי הרשות השופטת.

אלא שדבר מכל ההסדר הזה, שמעיד על שינוי כיוון מוחלט בתפיסה של לוין, לא מצליח להשתרשר להסכמות בנוגע לבחירת שופטים חדשים לעליון כבר עתה. מדוע בעצם, גם אחרי שלוין קיבל על עצמו את התפיסה החדשה שלפיה שר המשפטים אינו בעל בית יחיד בוועדה, הוא לא מכוון את עצמו להשגת פשרה שתאפשר בחירה בשופטים חדשים, מחציתם מצד זה ומחציתם מצד אחר?

נדמה שאי־ההכרה בנשיאותו של עמית, וההתחפרות בפרויקט הזה גם לנוכח המחירים שמתלווים לו, היא סימפטום לכשל בסיסי יותר שכהונת לוין מתאפיינת בה. התוכנית המקורית לשינוי בזק של הרכב העליון כשלה, אך הלקח מכך לא באמת נלמד. לוין חתום על הפשרה שלפיה בחירת שופטי העליון תשקף את חלוקת הכוחות בוועדה - ובכך יהפוך ביהמ"ש למגוון יותר, אך בלי שהדבר יוביל לשליטה בלעדית של הממשלה בהליך הבחירה - אך באותה שעה ממש הוא לא מסוגל ליישם אותה.

לוין מבהיר שלא יהיה מוכן לפשרות בבחירות השופטים "כמו קודמיו בתפקיד", אף שהוא חתום על צ'ק פתוח שיאפשר לאופוזיציה הבאה לבחור מחצית מהשופטים מטעמה. אפשר די בקלות לחזות שהאקטיביזם שיאפיין שופטים אלה שייבחרו בלעדית על ידי האופוזיציה, יהיה מובהק בהרבה משהעלו בדעתם קודמיו של לוין בשנים האחרונות, לאשר במסגרת הפשרות שהובילו.

יכאב, אבל פחות

הפער הזה בין הצ'ק הפתוח שלוין מוכן להעניק לנציגי האופוזיציה בעתיד, לבין מה שהוא מוכן לשלם כיום במזומן לנציגי השופטים, בא לביטוי בעניין נוסף. התסריט היחיד שבו שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים לא ייפסל, הוא זה שבמסגרתו קבוצת השופטים השמרנים שמונתה בכהונות קודמיו של לוין תתנגד לפסילתו.

קרי, רק מצב שבו השופטים שלוין טוען שאינם שמרנים דיים, ושאילו היה הדבר תלוי בו הם לא היו נבחרים, הם היחידים שעשויים להוות משקל נגד לעמדת הצד האקטיביסטי בעליון, שיבקש בוודאי להשיב את הרכב הוועדה לקדמותו ולהחזיר לעצמו את כוח הווטו שאיבד.

לו היו קודמיו של לוין נוהגים כמותו, המורשת היחידה שהוא משאיר אחריו, נכון לעכשיו, היתה נולדת מתה. יותר מכך: במובנים רבים, אם לוין מעוניין שהרכבה החדש של הוועדה לא ייפסל בהמשך, הוא חייב להגיע לפשרות עם עמית ולהמשיך למנות שופטים שמרנים נוספים מצידו. אלה יוכלו להצטרף לשופטים שקודמיו בתפקיד מינו, ושבהם הוא שם כעת את מבטחו.

ההכרה בנשיאותו של עמית תכאב ללוין, והפשרות שייאלץ להגיע אליהן מולו יכאבו עוד יותר, ואולי הן אפילו יהרסו ללוין את תדמית הלוחם הבלתי מתפשר. איני מקנא בו, בכנות, אבל אם לוין חפץ באמת ובתמים לשנות לאורך שנים את הרכב בית המשפט העליון - הוא נדרש להתעלות כעת לגודל השעה.

הכותב הוא מנהל מרכז אומן־פישר למשפט, כלכלה ומדיניות ציבורית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובעבר משנה למנכ"ל רשות האוכלוסין ויועץ לשרת המשפטים