איים בדקירה, הוקלט וזוכה בבית המשפט – בגלל חשש לפגיעה בפרטיותו

נער מדרום הארץ זוכה מעבירת איומים, זאת אף על פי שהוקלט מאיים על המוכר בפיצוצייה. נגד הנער הוגש כתב אישום בעבירת איומים ו"תקיפה סתם".

לפי המיוחס לו, הוא הגיע לפיצוצייה וביקש מהמוכר למכור לו סיגריות. כשהמוכר סירב, הנער איים עליו: "מה, אתה רוצה איזה חתך בפנים? אני אקרע אותך... אני אתן לך דקירות בפנים... אתן לך דקירות בגרון...". בהמשך הנער אף תקף את המוכר.

במענה לכתב האישום, עו"ד נמרוד אבירם מהסנגוריה הציבורית כפר בעבירת האיומים, והודה בביצוע עבירת התקיפה. לגבי עבירת האיומים, הוא טען כי הראיה להוכחתה אינה קבילה, משום שהיא מהווה האזנת סתר אסורה. לדברי הסנגור, אדם הנכנס לחנות מצפה שתישמר פרטיותו, ולא ששיחותיו יוקלטו בידי אחר. הוא גם הפנה לפסיקה שניתנה בביהמ"ש המחוזי, שבה נקבע שאין מחלוקת שההאזנה ברכיב השמע בתוך פיצוצייה מהווה האזנת סתר שלא כדין.

מנגד, התביעה טענה כי יש לדחות את הטענה שלפיה מדובר בהאזנת סתר. לטענתה, היה מדובר ברשות הרבים - פיצוצייה שנכנסים ויוצאים ממנה עשרות רבות של אנשים ביום - והנאשם היה יכול לצפות שהמקום יהיה מצולם ומוקלט.

שופט בית המשפט באילת, שי ברגר, דחה את טענת התביעה שלפיה מדובר בהאזנה שאינה טעונה היתר. בית המשפט ציין את סעיף 13 לחוק האזנות הסתר, שלפיו דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר לא יהיו קבילים כראיה בבית המשפט. עוד קבע בית המשפט כי במקרה הזה, אין עורר כי מדובר בסרטון העונה להגדרת המושג "שיחה".

השופט ברגר גם התייחס לעניין ההסכמה להקלטה של לפחות אחד מהצדדים לשיחה, וציין כי אף אחד מהשותפים לשיחה לא היה מודע לקיום ההקלטה בעת האירוע, וכי המודעות להקלטה הובאה לידיעת הנאשם בחקירתו לראשונה, כפי שעלה מהראיות שהוצגו לבית המשפט.

בשל כל זאת, בית המשפט לא קיבל את התיעוד הקולי שנלווה לסרטון שהוגש, משום שמדובר בהאזנת סתר בלתי קבילה. הוא זיכה את הנאשם מעבירת האיומים, והרשיע אותו "רק" בעבירת תקיפה סתם.