סערת חוק הגיוס: להכות בכיס המשתמטים

ממשלה אחת כבר נפלה על חוק הגיוס, וגם את זו הנוכחית הכניס החוק לסחרור פוליטי שספק אם תוכל לצאת ממנו. אך אם לשים רגע פוליטיקה בצד - מהו בכלל חוק הגיוס? מה הבעיה המשפטית בו? מדוע קשה כל כך לחוקק חוק כזה? והאם הבעיה הכלכלית שהוא יוצר תוציא אותנו מהבוץ? נתחיל.

חוק הגיוס הוא למעשה סעיף בחוק שירות ביטחון המאפשר לחרדים להשתמט משירות צבאי בצה"ל. אם לדייק, הוא יותר חוק השתמטות מאשר חוק גיוס. הקואליציה מחוקקת אותו משום שהמגזר החרדי מסרב לשאת בנטל הביטחון של ישראל, ומנגד - אין למדינה יכולת לגייס בכפייה ואף לאכוף השתמטות של 63 אלף בחורי ישיבות, וביתר שאת כשהמפלגות החרדיות נמצאות בקואליציה.

במרוצת השנים חוקקה הכנסת חוקי השתמטות שונים - שכולם נפסלו בבג"ץ, מאחר שהם מפירים את עקרון השוויון. בכל פעם ניסתה הכנסת לשדרג את חוק ההשתמטות הקודם, ולהכניס בו אלמנטים שיצמצמו את חוסר השוויון ויגרמו לעלייה מתונה של שיעור המתגייסים - למשל, הצבת שיעור מתגייסים חרדים שעל החברה החרדית לספק, כלומר "מכסות" או "יעדי גיוס", ואפילו סנקציות על מי שלא מתגייסים. בפועל, שיעור המתגייסים לא עלה, אלא להפך.

מסלולים עקיפים

הפעם האחרונה שבה נפסל החוק היתה ב־2017. מאז, במשך כשש שנים, הכנסת ביקשה מבג"ץ ארכה לחקיקת חוק חדש שיהלום את עקרון השוויון - אך לא עשתה זאת, ועד החודש האחרון גם לא ניסתה. בינתיים, ביולי שעבר תוקף החוק הקיים כבר פקע, כך שאין בסיס חוקי לאפשר לחרדים להשתמט. הממשלה קיבלה החלטה באישור היועמ"שית להמשיך לא לגייס לעוד כמה חודשים, תוך הכרזה כי עד יולי השנה יחוקק חוק חדש - החלטה בעייתית המנוגדת ל"בג"ץ רובינשטיין" משנת 1998.

בכל מקרה, שופטי בג"ץ לא יאשרו חוק השתמטות חדש שלא יחולל שינוי משמעותי באופן גיוס החרדים - ובטח בזמן מלחמה, כשצה"ל מודה כי הוא משווע לכוחות לוחמים נוספים. השינויים הקוסמטיים שמציעים הממשלה והחרדים יתקשו לצלוח את מבחני השוויון של בג"ץ - גם בביהמ"ש העליון, שהרכבו הנוכחי שמרני יותר מזה של 2017.

אלא שבתוך הדיון הזה יש דיון נוסף. מבחינה משפטית הוא בדרג נמוך יותר, אך מבחינה ציבורית הוא ליבת העניין. אם אין חוק שמאפשר למדינה לפטור חרדים מגיוס - אז למדינה אין מקור סמכות לממן את "ישיבות הפטורים" במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". כן, לא רק שהמדינה מאפשרת השתמטות - היא גם מממנת אותה ביותר מ־1.7 מיליארד שקלים בשנה. מימון המדינה הוא עורק החיים של הישיבות הללו, וללא הוא - דינן למשבר כלכלי עמוק ולסגירה, כך שאברכים רבים ימצאו עצמם ללא תשלום המחיה שהיו זוכים לקבל מהישיבות על חשבון המדינה. 

ייתכן שהקואליציה תנסה לפעול בעורמה ולבנות ערוצי מימון עקיפים, אך הייעוץ המשפטי לממשלה - ובסופו של דבר בג"ץ - ימנעו זאת. אפשר להעריך שלאחר תקופה ללא מימון, האברכים לא ירעבו ללחם וייאלצו לצאת לעבוד. למעשה, רק משנפסל חוק ההשתמטות הם רשאים לעשות זאת, מכיוון שעד כה החוק אסר עליהם לעבוד ו"כלא" אותם בישיבות. לאחרונה ניסתה הממשלה להעלות את גיל הפטור ל־35, כך שחרדים לא יוכלו לעבוד עד להגיעם לגיל זה. משרד האוצר, כמו כלכלנים בכירים, סבור כי היעדר האוכלוסייה החרדית משוק העבודה הוא בעיה אסטרטגית למדינת ישראל, בטח כשמדובר באוכלוסייה במעמד סוציו־אקונומי נמוך.

מה שברור הוא שגם כניסה של כל המשטרה הצבאית ומג"ב גם יחד למאה שערים לא תביא לגיוס. ייתכן שדווקא ביטול החוק טומן בחובו הזדמנות לשינוי בחברה הישראלית - באמצעות לחצים כלכליים על הישיבות ועל המשתמטים, שחרור החרדים להיכנס לשוק העבודה, מתן פטורים מגיוס בשיעור דומה לזה של הפטורים לספורטאים ולאמנים לטובת המשך קיום עולם הישיבות, ופתיחת אפשרויות אלטרנטיביות לגיוס לצה"ל כמו שירות אזרחי. לא רק שמתווה כזה הוא מורכב, אלא שהוא גם עלול להיתקל בהתנגדותם של שני צידי המתרס, שלא מוכנים לפשרות: החרדים והשופטים.