אז עד כמה אמון הציבור במערכת המשפט באמת חשוב

במחקרם של עו"ד אהרן גרבר ופרופ' יהונתן גבעתיעל הירידה באמון הציבור כלפי בית המשפט, שפרסם אתמול נטעאל בנדל בעיתון זה, טוענים המחברים כי המעורבות ההולכת וגדלה של בית המשפט בפסילת חוקים או בסוגיות פוליטיות, פוגעת באמון הציבור. מסקנתם הבלתי נמנעת היא כי אם רוצים להחזיר את האמון במערכת המשפט, יש מקום לבחון באופן חיובי יוזמות לצמצום סמכותו.

אמון הציבור בבית המשפט הוא חשוב, על כך אין מחלוקת. עם זאת, יכולה להיות מחלוקת כיצד לפרש את הנתונים שבמחקר. עמדתנו היא שמחקרם לא מוכיח את מה שהם מבקשים לטעון.

ראשית, הנתונים עצמם. המחברים טוענים שהמעורבות הגדולה של בית המשפט העליון גררה ירידה באמון הציבור. גם אם זה נכון, כיצד ניתן להסביר, לפי הממצאים של גבעתי וגרבר, כי האמון במערכת המשפט דווקא גבר בשנים 2018-2008, וזה בתקופה שבה התבצע עיקר הפסילה של חוקים?

באופן דומה, כיצד ניתן להסביר ירידה באמון בין 1991 ל־1998, כאשר המהפכה החוקתית קרתה רק בשנת 1995, ובשלוש השנים שלאחר מכן בג"ץ מיעט להתערב בחקיקה?

שנית, יש לציין שהמונח "אמון הציבור" אינו מוגדר. מהו אמון זה? אמון בכך שהשופטים עושים צדק? שהם לא מושחתים? שהם יעילים? ייתכן שאדם חושב שבית המשפט מרוסן מדי בהגנה על זכויות ואדם שני חושב שבית המשפט אקטיביסטי מדי. שניהם יביעו חוסר אמון, אך אי אפשר ללמוד מכך דבר.

שלישית, המגיבים בשאלונים שעליהם גבעתי וגרבר מתבססים, לא נשאלו לגבי רמת אמונם בבג"ץ או בבית המשפט העליון. הם נשאלו בנוגע לרמת אמונם "בבתי המשפט ובמערכת המשפט". זו שאלה שונה מאוד.

בשאלה זו כלולים הערכאות הנמוכות, בתי הדין לעבודה, בתי הדין הדתיים ומערכת המשפט בכללותה - למשל, הפרקליטות וההוצאה לפועל. קשה לדעת על מה חשבו הנשאלים, ובלתי אפשרי להסיק מנתונים אלה שבית המשפט העליון הוא האחראי לירידה באמון.

תמונה חלקית בלבד

על כן, כל מה שהמחברים מראים הוא מתאם (קורלציה) ולא סיבתיות. כלומר, בתקופה הנבחנת יש ירידה (בשנים מסוימות) באמון הציבור כלפי בתי המשפט. אבל מזה לא ניתן להסיק כי המהפכה החוקתית היא האחראית הבלעדית לירידה זו. כך, למשל, עומס גובר במערכת המשפט או מתקפות גוברות כלפיה יכולים אף הם להסביר חלק מהירידה.

המחברים מראים שבעוד בכל העולם יש ירידה באמון הציבור כלפי בתי משפט עליונים, הירידה החדה ביותר קרתה בישראל. ייתכן שהדבר נכון, אבל מה שלא צוין הוא כי רמת האמון כיום בבית המשפט העליון דומה לדמוקרטיות מערביות אחרות. יש מדינות עם רמת אמון גבוהה יותר ויש כאלה עם רמות נמוכות יותר. להציג רק את שיעור הירידה, בלי לומר שבסופו של דבר רמות האמון הן דומות, זה להציג תמונה חלקית.

עוד נשאלת השאלה: עד כמה אמון הציבור חשוב?ודאי שבית המשפט זקוק לרמה מסוימת של אמון ציבורי כדי לתפקד, אך לא כל ירידה באמון צריכה להדאיג. תפקידו של בג"ץ, בין היתר, הוא להגן על זכויותיהן של קבוצות מוחלשות, פעמים רבות בשל רצון הרוב לפגוע בהן.

לעיתים הדבר דורש פסילת החלטות בנושאים מעוררי מחלוקת כמו גדר ההפרדה מול הפלשתינים, כליאת מבקשי מקלט או פונדקאות לגברים הומוסקסואלים. מקרים אלה יכולים גם להביא לירידה באמון הציבור הכללי, שתומך בפגיעות אלה. ואולם, מה יש בכך? תפקידו של בית המשפט אינו לשאת חן. החלטות שאינן פופולריות בקרב הרוב הן חלק טבעי מעבודתו, כפי שהשופט לנדוי כתב בפסק דין דוויקאת - ובכך צדק.

בסופו של דבר, מערכת המשפט זוכה לאמון ציבורי הגבוה באופן משמעותי מזה של הגופים הפוליטיים. אם אמון הציבור הוא חשוב כל כך, איך אפשר לדבר על הצורך לפגוע בסמכויות בית המשפט ולהעביר את מרכז הכובד לפוליטיקאים, אם האמון באלה הוא כמחצית משיעור האמון בבית המשפט?

סקפטיות זו מתחזקת לאור מחקרים שמראים כי דווקא במדינות עם בתי משפט שבהם שופטים שמונו פוליטית, יש לאזרחים תפיסה מצומצמת של מערכת המשפט בכללותה במדדי עצמאות שיפוטית והוגנות משפטית.

אמון הציבור חשוב. חשובה לא פחות מערכת משפט עצמאית שמסוגלת להגן על זכויות ועל הדמוקרטיה.