מוכרחים לעלות מדרגה בסנקציות נגד איראן

כאשר 63 אחוזים מהאמריקנים שוללים לחלוטין את הסכם הגרעין עם איראן, וחושבים שהסכם כזה הוא איום חמור יותר מהפלישה הרוסית לאוקראינה - נשיא אמריקני אחראי עוצר וחושב על זה. מה שמבטא את דעת הקהל הזאת בצורה הברורה ביותר זוהי קבוצה משמעותית של חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית, שכינסה מסיבת עיתונאים בשבוע שעבר, שבה הביעו חברי הקונגרס הסתייגות קשה מההסכם שכל הזמן אומרים שמחר אולי הוא ייחתם.

נוסף על כך, זה כחודשיים, כולל בתקופת המלחמה באוקראינה, מדברים על הרוסים כעל המתווכים בין איראן לאמריקנים בעניין ההסכם. הרוסים השיגו לעצמם פרצה משמעותית בסנקציות באמצעות ההסכם.

הרוסים רוצים לחבל בכל יוזמה מדינית או אסטרטגית של ממשל ביידן; נראה שהסכם הגרעין הוא יעד כזה. התפנית בעמדת הנשיא ביידן נובעת כנראה משתי הסיבות: ההתנגדות הגוברת בדעת הקהל האמריקנית; והרצון שלא לספק לרוסים פרצה בסנקציות. האם זה יגרום לאיראנים לוותר בעניין משמרות המהפכה? לא בטוח.

ויכול להיות גם שלישראל יש השפעה בנושא. כאשר רה"מ בנט ושר החוץ לפיד יצאו בהודעה נחרצת נגד הכוונה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת הטרור, הם בוודאי היו מגובים במידע מודיעיני על פעילות הטרור של הארגון, החולש למעשה על פרויקט הגרעין. אם הנשיא ביידן היה מוותר, סביר שמידע מביך על אופיו הטרוריסטי של ארגון המשמרות היה דולף לעיתונות מ"מקורות מודיעין מערביים".

במצב שייווצר כאשר אין הסכם, חשוב שהסנקציות הקיימות נגד איראן לא יישארו כפי שהן; יש צורך להפוך אותן לדינמיות ולהחריף אותן. בישראל מדברים על הגנה והתקפה מול הטרור הפלשתיני החדש.

חלק מהעוצמה ההרתעתית שהיתה לישראל בזמן שלטונו של נתניהו, מקורה היה בכך שבוצעו פעולות נועזות במעגלים הרחוקים. הצמרת האיראנית היתה נתונה במחול שדים של חשדות ומלחמות פנימיות. פעילות בפרופיל גבוה באיראן, בזירת ים סוף, בדמשק ובלבנון, כמו גם בעזה, תתרום למלחמה נגד הגרעין האיראני ותוסיף ביטחון בדיזנגוף. יש מה ללמוד בנושא הזה מההנהגה הקודמת.