ב־21 בפברואר 1992, ארבעה חודשים לפני מועד הבחירות לכנסת, הכריז נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, על שינוי דרמטי במדיניות המסורתית של ארה"ב בזיקה לסוגיית הבנייה בהתנחלויות. בעוד שעד אז קוזזו מכספי הסיוע הכלכלי לישראל הסכומים שהשקיעה בהתנחלויות, מעבר לשיעור מוסכם מראש - עתה תבע הנשיא מרה"מ יצחק שמיר להפסיק באופן מלא וללא כל תנאי את כל פעולות הבנייה בשטחים. זאת, כתנאי לקבלת ערבויות מדינה אמריקניות למימון בניית שיכונים לעולים מחבר המדינות.
על רקע ההערכה הרווחת בוושינגטון, שלפיה יתקשה שמיר להתכחש לליבת אמונותיו האידיאולוגיות ולהסכים להקפאה גורפת, נועד המהלך לסייע ליריבו יצחק רבין לזכות במרוץ. שכן, במרכז עמדותיו המדיניות של רבין במכלול זה באותה עת, עמדה מחויבותו לצמצם במידה רבה את היקף הבנייה בשטחים. ואכן, סירובו של ראש הממשלה להיענות לתביעה האמריקנית החדשה סתם את הגולל על סיכוייו לזכות בפלח משמעותי של "הקול הרוסי" בבחירות 23 ביוני 1992. בכך גם אבדה תקוותו להבטיח לעצמו את ראשות הממשלה פעם נוספת, שכן במוקד המרוץ לכנסת עמדה שאלת הבנייה בשטחים, והוא הסתיים בניצחונה הדחוק של העבודה בראשות רבין. זמן קצר לאחר הבחירות גובש הסכם הערבויות, ובד בבד אימץ ממשל בוש שוב לחיקו את "נוסחת הקיזוז" ונסוג מדרישת ההקפאה שלו.
"משבר הערבויות", שהעיב על יחסי ארה"ב־ישראל וחרץ את גורל ממשלת שמיר, הוא רק נדבך במסכת רחבה של אירועים, שבהם התערבו נשיאי ארה"ב בבחירות לכנסת. זכורה במיוחד ועידת שארם־א־שייח' למלחמה בטרור, שכינס הנשיא קלינטון במארס 1996, חודשיים לפני הבחירות, שנועדה לסייע לשמעון פרס מול בנימין נתניהו. מבחינה זו, ביקורו של נתניהו בוושינגטון מהווה חריג רק מבחינת סמיכותו ליום ההצבעה, אך לא מבחינת שבריריותם וחדירתם של הגבולות שבין תהליכים, המתרחשים בסביבתן הפנימית והחיצונית של בעלות הברית, בייחוד בהקשר להכרעה בקלפי.
לנוכח דפוס חוזר ונשנה זה של התערבות, אין זה מפתיע, אפוא, שהנשיא ה־45 - שהחל מיומו הראשון בבית הלבן אימץ קו פעולה חד־צדדי כלפי שורה ארוכה של נושאים ומכלולים, וזאת תוך נכונות להתעמת עם ארגונים, מסגרות ומוסדות בינלאומיים - מצא לנכון גם הפעם לקרוא תיגר על גורמים כמו מועצת הביטחון והאיחוד האירופי, ולהעניק לראש הממשלה גזר מתוק במיוחד, בדמות הכרה אמריקנית בריבונות הישראלית ברמת הגולן. אולם מה שנראה בעיני נתניהו - ובעיניו של רוב הציבור הישראלי - כמהלך פורץ דרך ובעל חשיבות מדינית, אסטרטגית וסמלית רבה, אינו נתפס בהכרח כבעל משמעות כה מופלגת בבירה האמריקנית. שכן, מעבר להשפעתו האלקטורלית המצופה, יש בו כדי לשקף בצורה מזוקקת את גישתו הבסיסית של הנשיא לזירה המזרח תיכונית בכלל, ואת עמדותיו כלפי השותף הישראלי, בפרט.
מטיילים ברמת הגולן // צילום: אייל מרגולין, ג'יני
במישור האזורי לא טמון "בהחלטת ההכרה", שאמורה להוות את גולת הכותרת של הביקור, סיכון של ממש למעמדה של מעצמת העל. אחרי ככלות הכל, משטרו הרצחני של בשאר אסד הרחיק את עצמו שנות אור מן המחנה הסוני המתון, וברית הדמים של איראן הפכה אותו לאיום מובהק על מחנה זה, ובראש ובראשונה על סעודיה. לפיכך, גם אם ההכרזה האמריקנית כבר עוררה ביקורת ברחבי העולם הערבי, אין בה את הפוטנציאל של משבר עמוק עם סעודיה, מדינות המפרץ ומצרים.
אכן, בעידן שבו אין מעצמת העל האמריקנית תלויה עוד באספקה שוטפת של נפט מזרח תיכוני, נמוגו גם לתהום הנשייה מנופי הלחץ המסורתיים של בית המלוכה הסעודי ושותפיו. נהפוך הוא: המשטרים בגזרת המפרץ, המאוימים על ידי טהרן וארגוני הטרור שהיא מפעילה, מייחלים ממש לסיוע, תמיכה וגיבוי אמריקניים, ומבקשים למנוע את הגרוע מכל מבחינתם - המשך התנתקותו החד־צדדית של הדוד סם מהחצר האחורית שלהם. על רקע זה הם אינם נהנים עוד משולי תמרון העלולים להצמיח קרע עם טראמפ, ובוודאי שיימנעו מכל צעד ממשי שיתפרש כתמיכה בשלטונו השנוא של אסד ושל פטרוניו האיראנים. לפיכך, בנסיבות הגיאו־אסטרטגיות העכשוויות, היוזמה האמריקנית לא כוללת תג מחיר משמעותי עבור הבית הלבן. נהפוך הוא: העובדה שהיא כוללת גם תמריץ לישראל ערב הצגת "תוכנית המאה", מהווה יתרון נוסף מבחינת הממשל. זאת משום שהנשיא ואיש העסקים טראמפ יכול לבקש תמורה כחלק מתהליך המשא ומתן.
ובהקשר הישראלי, מעבר לעובדה שחלק ניכר מצאן מרעיתו ומבסיס תומכיו של הנשיא האמריקני מורכב מאוהדים מושבעים של "היחסים המיוחדים", אין להתעלם מן העובדה שטראמפ ונתניהו מתבוננים על קשת האיומים הגלובליים והאזוריים דרך אותן עדשות ממש, בכל הקשור למרכזיותו ולחומרתו של האיום האיראני על היציבות, בין היתר בחזית הצפון. התמקדותם של הנשיא ושל ראש הממשלה גם יחד בסכנת הטרור מבית היוצר של משטר האייאתוללות ולוויניהם השונים, היא, אפוא, הגורם העומד ביסודה של "החלטת ההכרה" ומשקפת ראייה אסטרטגית זהה. העובדה שדו"ח החוקר המיוחד, רוברט מולר, בפרשת פוטין-גייט, זיכה את הנשיא ואת עוזריו מן ההאשמה המרכזית שקשרו קשר יחד עם הממשל הרוסי כדי להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות של 2016, עתידה להשפיע על מעמדו הציבורי של הנשיא ותעניק לו מרחב נשימה בעיתוי שיתאים במיוחד לסדר היום של ביקור נתניהו.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
