הפספוס הגדול של נשיא אוקראינה וולודמיר זלנסקי הגיע רק ביומה ה-25 של המלחמה האיומה שנכפתה על ארצו. למרבה המזל של אוקראינה, זה קרה לא בהחלטה מבצעית אלא בנאום שנשא זלנסקי בפני חברי כנסת ישראל באמצעות הזום. הפספוס שלו לא יכריע את גורל המערכה המתנהלת מול הפולש הרוסי סביב קייב, חרקיב ואודסה, ואף לא ישנה את העובדה שאוקראינה היא הצד הצודק בעמידה ההרואית שלה נגד התוקפנות של פוטין. עם זאת, תמוה שדווקא ראש מדינה מעודכן וחכם, שהאמנות הרטורית היא מרכיב משמעותי בארסנל הכלים שלו, לא מצא דרך נאותה לפנות אל ליבם ואל שכלם של הישראלים ושל נבחריהם וביצע בנאום קצר כל כך את כל הטעויות האפשריות.
הנאום של נשיא אוקראינה פסח על כל הנקודות החשובות. במקומן שמענו את ההקבלות המאולצות בין "הפתרון הסופי" של היטלר ביחס ליהודים לשאיפה של פוטין להכניע את אוקראינה ולהכפיף אותה לשלטונו הטוטליטרי. ההקבלות לא היו נכונות, ולא היו חכמות. במקום לדבר על מהות, בחר הנשיא היהודי של אוקראינה להיתלות בזוטות. מה חשוב בצירוף המקרים ש-24 בפברואר, מועד תחילת הפלישה הרוסית לארצו, הוא גם התאריך של ייסוד המפלגה הנאצית 102 שנים לפני כן? הרי גם אם פוטין היה בוחר בתאריך אחר לשיגור הפצצות והטילים על ראשי אזרחים אוקראינים תמימים, מעשיו הנלוזים לא היו הופכים למוצדקים יותר.
ההקבלות של זלנסקי היו מיותרות ומזיקות - ובעיקר לא היה בהן צורך. אין כל סיבה להשתמש בהיסטוריה הטרגית של העם היהודי בשואה כדי להסביר שמשטר העריצות של פוטין מבצע בימים האלה פשע נורא נגד מדינה ריבונית. גם לאזכור של אוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים מן הנאצים התלווה טעם מר, שהרי לא ניתן להעלים אוקראינים אחרים, אף רבים יותר, שנהנו לשתף פעולה עם הנאצים וטבחו בשכניהם היהודים.
אם כבר רצה הנשיא האוקראיני לפנות אל הרגש הישראלי ולהצביע על דמיון בין עמו הנלחם בנחישות ובאומץ על עצמאותו מול אויב חורש מזימות לעם היושב בציון, הרי שההשוואה המתבקשת והנכונה הייתה מונחת לפתחו: המאבק האוקראיני מול התוקפנות חסרת הרחמים של פוטין דומה למלחמות ישראל נגד התוקפן הערבי.
הגנת הגבורה של אזרחי אוקראינה בני כל הלאומים (אוקראינים, רוסים, יהודים ואחרים) מול הפולש האכזר מזכירה את העמידה היהודית מול צבאות ערב במלחמת הקוממיות ובמערכות שבאו אחריה. האמירה הרוסית שלפיה אין זכות קיום למדינה האוקראינית, מזכירה את ההתעקשות הערבית לשלול את זכות הקיום של המדינה היהודית, ואף האמצעים של הרוסים ושל הערבים דומים באכזריותם ובשיטת הפעולה שעיקרה פגיעה מכוונת באוכלוסייה אזרחית.
לא במקרה ההפגנות היחידות בעד הפלישה הרוסית התקיימו בסוריה וברשות הפלשתינית. לא במקרה ההזדהות עם מעשיו של פוטין מגיעה רק מכיוון חיזבאללה וחמאס, וגם המתנדבים ושכיריו החרב לחיזוק הצבא הרוסי מגיעים משם. לא במקרה הרשימה הערבית המשותפת הייתה הסיעה היחידה שחבריה החרימו בהפגנתיות את נאום זלנסקי. את ההזדמנות לדבר על כך הנשיא האוקראיני פספס. נקווה שההיסטוריה לא תדון אותו על זאת לכף חובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו