שני מנהיגים מזרח־תיכוניים עוסקים בימים אלה במלאכת התיווך מול רוסיה - נפתלי בנט ורג'פ טייפ ארדואן. לשניהם יש קשרים טובים עם שני הצדדים, ושתי המדינות תלויות במידה זו או אחרת ברוסיה. עבור ישראל נקודת האכילס היא סוריה, ועבור טורקיה - הקשרים הכלכליים הענפים עם מוסקבה.
אך בעוד ארדואן משחק בתנאים שלו - מדבר עם פוטין בטלפון תוך כדי מכירה של מל"טים מתקדמים לצבא אוקראינה וסגירה של מצרי הבוספורוס לספינות קרב רוסיות - בנט טס לפגישה סודית במהלך השבת, נמנע מגינויים, מתרחק ממכירת נשק הגנתי לאוקראינים. ארדואן, שקשריו עם המערב טעוני שיפור, מסתכן פחות. בנט, שעומד בראש מדינה שלה ברית אסטרטגית עם ארה"ב, שם את הצוואר שלו על מזבח מאמצי התיווך בין רוסיה לאוקראינה.
מובן שאם קיים ולו סיכוי קלוש לפתרון של שלום שיספק את שני הצדדים - בנט חייב לנצל אותו עד תום. אם יצליח, יזכה בהכרה בינלאומית ובכבוד מלכים בבית. אך כל עוד רוסיה ממשיכה לכתוש את אוקראינה, להפציץ בנייני מגורים ולטבוח באזרחים חפים מפשע, בנט מצטייר כמנהיג מערבי יחיד שגם מנסה בכל כוחו לא להכעיס את פוטין ולא מצטרף לסנקציות ולגינויים, וגם כאיש שנותן לגיטימציה למשטר הרוסי שכרגע נראה יותר מבודד אף מזה של צפון קוריאה.
ברוסיה מאז ומעולם השתמשו בקשר חם עם ישראל נגד היחסים הגרועים עם אירופה. כאשר רוסיה סיפחה את קרים, ישראל לא גינתה; כשאף מנהיג מערבי לא הגיע למצעד של יום הניצחון, בנימין נתניהו נסע למוסקבה וצעד יחד עם פוטין בכיכר האדומה; כשרוסיה האשימה את אירופה ואת אוקראינה בכך שהן מאפשרות לנאו־נאצים לפעול בחופשיות ו"משכתבות את ההיסטוריה", ישראל היתה לצידה של רוסיה. גם היום, כאשר פוטין שם לעצמו יעד הזוי ושקרי של "דה־נאציפיקציה" של אוקראינה, ישראל לא פוצה פה על הזילות שנעשית לשואה.
עם כל הכבוד לניסיון לשמור על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, קובעי המדיניות כאן חייבים להפנים שרוסיה עושה רק מה שטוב לרוסיה. כלומר, אם למחרת יחליטו במוסקבה לספק את מערכת S-400 לאיראן ואת מטוסי הקרב החדישים לבשאר אסד, זה בדיוק מה שיקרה. זה לא יהיה משהו אישי, רק אינטרסים שמוסקבה חייבת לקדם כדי להגדיל מכירות, לחזק את בעלות בריתה וכו'. ספק אם לישראל אפשרות להשפיע על המהלכים הללו. מאידך, מה שעלול לספוג מהלומה לא פשוטה הם היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב ולאירופה. בשתי הזירות פוליטיקאים רבים כבר תוקפים את העמדה הישראלית, שמשתלבת הרבה יותר בנוף המזרח־תיכוני, שם גם איחוד נסיכויות המפרץ, גם מצרים וגם ערב הסעודית מילאו את פיהן מים. גם בארה"ב וגם באירופה שואלים אם ישראל בכלל רוצה להיות חלק מהמערב הקולקטיבי.
לא ברור אם ניסיונות התיווך של בנט במוסקבה יוכתרו בהצלחה, ולו חלקית בלבד. הלוואי שכן. הלוואי שהקטל הנוראי באוקראינה ייפסק, מבלי שהמדינה הזאת תוותר על ריבונותה ותוכפף למוסקבה. אך השאלות שצצות מתוך החוויה הישראלית העכשווית נוגעות לא בהכרח לאוקראינה או לרוסיה, אלא לישראל, ולמקומה במערכת הבינלאומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו