ועכשיו, צריך להתחיל לחשוב גם על המדינה
צריך לדבר על המהות: לא על נתניהו ובחישתו בימין או על גנץ ועריקיו • מעבר לפוליטיקה, מתחבא גורלה של ישראל • דעה
עכשיו, כשהסתיימה עונת ההעברותונסגרו הרשימות לכנסת, לקראת הישורת האחרונה ומבול הקמפייניםשעתיד ליפול על ראשינו, אולי, לשם שינוי, נתחיל לדבר על מהות? כי איך שלא הופכים את זה, מהמסחרה הפוליטית של התקופה האחרונה איש לא יוצא טוב.
לא ראש הממשלה, בנימין נתניהו,שהתערב למפלגות הימיןכיצד ירכיבו את רשימותיהן לבחירות הקרובות או דוחק בח"כים ממפלגות יריבות לערוק אליו. לא יו"ר כחול לבן, בני גנץ,שמתחיל להסתכסך עם חברי מפלגתוכמו סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, או ח"כ לשעבר משה (מוץ) מטלון, וכמובן גדי יברקן. ועל רכבת ההרים שדהרה עד הרגע האחרון בימין, לא צריך להכביר מילים.
אולי רק למנהיגי השמאל שנהגו בבגרות מצידם מגיעה מילה טובה, ובפרטלסתיו שפיר שוויתרה על המרוץכדי לא לפגוע במחנה. חבל שבימין לא גילו מקביליה אחריות כזו.
אבל סוף כל סוף, מעבר לשמות הלעוסים המבקשים את קולנו בפעם השלישית בתוך שנה, יש גם דרך. או לפחות אמורה להיות. אתמול, למשל, החל יצוא הגז מישראל למצרים. היה זה ללא ספק ציון דרך כלכלי, מדיני ואנרגטי בתולדות היחסים בין המדינות. הרי רק לפני שנים ספורות המצב היה הפוך ואנחנו היינו אלה שקנינו גז מהמצרים, נתונים לחסדי הג'יהאדיסטים שפוצצו מעת לעת את הצינור. הציבור צריך אפוא לשאול מהו הגוש הפוליטי שהביא ליום ההיסטורי ומי הם, מנגד, חברי הכנסת שהפגינו נגד הנישוב במהלך החודש האחרון, שיעכבו את פיתוח השדות אם ייבחרו, ושחלקם אפילו רוצים להשאיר את הגז בים? רמז: הם חברים בכחול לבן.
הכלכלה הישראלית משגשגת. תחזית הצמיחה מהגבוהות במערב, האבטלה על אפס, ההשקעות זורמות, החוב הלאומי קטן והעושר מחלחל לשכבות החלשות. מישהו הביא אותנו למצב הזה, אבל יריביו, או לפחות חלקם - כמו עמיר פרץ ואורלי לוי־אבקסיס, שותפיו המרכזיים של גנץ אם וכאשר ינצח - דוגלים בהעלאת מסים ובהגדלת ההוצאה הממשלתית, שכבר עתה חרגה מזמן מן המותר.
איזו משתי הגישות עדיפה? כל אחד מאיתנו צריך לתת על כך את דעתו.
בביטחון, מפלגת הרמטכ"לים לא מציעה מדיניות שונה מול עזה מזו של הממשלה הנוכחית. וכי איך יציעו? הרי גנץ ואשכנזי כרמטכ"לים ויעלון כשר הביטחון הובילו ויישמו את המדיניות הזו ממש.
נוסף על כך, ספק אם חברי הקוקפיט לשעבר יצליחו לקבל אשראי מדיני לפעילות ההתקפית של ישראל ברחבי המזרח התיכון, כפי שהשיג נתניהו. כך שגם בהיבט הזה צריך לתהות במה עדיפים כחול לבן ושותפיה על הליכוד ולווייניו.
נתניהו ופוטין // צילום: עמוס בן גרשום - לע"מ
נותר כמובן התחום המדיני. ראש הממשלה נתניהו, למרות האישומים נגדו, הוא אחד ממנהיגי העולם המוכרים ביותר והמוערכים ביותר. בני גנץ, מצידו, פוזל לאחרונה ימינה ורק השבוע ביקר בעיר דוד בירושלים. אבל האם אפשר להיות בטוחים שאלה עמדותיו?! הרי כשיזדקק בכנסת לאצבעות של עפר שלח, יעל גרמן ואחמד טיבי, הוא יתקשה מאוד להוביל מדיניות לאומית דוגמת זו של ממשלות נתניהו. גם על כך צריך לדבר.
כי מעבר לפוליטיקה, לכיסאולוגיה ולמשחקי כן ביבי/לא ביבי, מתחבא גורלה של מדינת ישראל, וכבוחרים, הוא זה שבעיקר אמור לעניין אותנו.
איך שלא הופכים את זה, מהמסחרה הפוליטית איש לא יוצא טוב. לא נתניהו, שהתערב למפלגות הימין כיצד ירכיבו את רשימותיהן, ולא גנץ, שמסתכסך עם חברי מפלגתו. אולי נתחיל לדבר על מהות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו