הישג שיילמד בספרי הדיפלומטיה

הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחרייןהם פריצת דרך כלכלית, מדינית ואסטרטגית. בהיבט הכלכלי מדובר על חיבור בין המדינה החדשנית ביותר בעולם, ישראל, לבין שתיים מהמדינות העשירות ביותר בעולם; מפגש שייתכן מאוד שיהיה טרנספורמטיבי לא רק עבור המזרח התיכון, אלא עבור העולם כולו. עוד בטרם נחתם ההסכם, אנשי עסקים ישראלים וערבים כבר מיהרו לחתום על הסכמי שיתוף פעולה בהשקעות הדדיות.

בהיבט המדיני, זהו הסכם שמפריך את כל ההשערות לגבי הליך השלום שקיימות 30, 50 ואפילו 70 שנה. עוד בראשית שנות ה־50 האמריקנים והבריטים הציעו מתווה שמתבסס על עיקרון של שטחים תמורת שלום, ובו הדרישה של ויתור ישראלי למצרים על כמעט כל הנגב. ההשערה שישראל חייבת לקנות שלום עם הערבים נמשכה ביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים ובמסגרת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. ישראל נאלצה לוותר על שטחים רבים, והנה - לעומת זאת, ההסכמים הנוכחיים הושגו ללא ויתור על מילימטר של שטח.

השערה נוספת היתה שהסכסוך הערבי־ישראלי מרכזי ובסיסי במזרח התיכון, ושהמקור שלו הוא הסכסוך עם הפלשתינים. לפי אותה השערה, עיקר העימות במקור הוא בניית התנחלויות ביו"ש ובירושלים המזרחית. והנה, ההסכם הנוכחי הושג ללא קשר להתקדמות כזו או אחרת עם הפלשתינים, וללא עקירת יישובים ישראליים ביו"ש, ואפילו ללא הקפאת הבנייה. לבסוף, זה שנים רבות היתה קיימת השערה שהפלשתינים, בגלל חולשתם, חייבים לקבל תמריצים - כדי שייכנסו למשא ומתן אפילו אחרי שעזבו את שולחן ההידברות. לכן הם קיבלו סיוע של מיליארדים, שגרירות בוושינגטון והכרה על ידי מרבית אומות העולם.

הפעם, בניגוד לעבר,הפלשתינים עזבו, ברחו מהשיחות - וקיבלו עונש. מעבר להישגים הכלכליים והמדיניים, להסכמי השלום יש חשיבות אסטרטגית עליונה.

הממשלות הערביות בשנים האחרונות נעמדו בפני סכנות בלתי נסבלות מהצד האיראני ומצד טורקיה של ארדואן, שתומכת בחמאס ובאסלמיסטים. בה בעת, בזמן שארה"ב החלה בתהליך של נסיגה מהאזור והורידה הענקת חסויות לאותן מדינות ערב - לבחריינים ולסעודים לא היתה ברירה אלא לפנות לישראל, המעצמה היחידה במזרח התיכון שאינה מאיימת עליהם אלא להפך, מוכנה לסייע בהגנתם.

הסכמי השלום יאפשרו לנו ולמדינות הערביות המתונות להקים חזית גלויה נגד הציר האיראני־סורי ונגד התוקפנות הטורקית. האינטרסים המוחשיים העומדים מאחורי ההסכמים הללו אינם יכולים להפחית מההישג האדיר של הדיפלומטיה הישראלית. בשל כך מגיע קרדיט לראש הממשלה בנימין נתניהו ולצוותו, שהצליח לנצל הזדמנות היסטורית שנוצרה בהימצאותו של ממשל טראמפ בבית הלבן ובנכונות של ממשלות במפרץ להתקדם מיחסים חסויים לגלויים.

ההישג הזה יילמד עוד בעתיד בספרי הדיפלומטיה. ובכל זאת, אסור לנו להיכנס לשאננות. עלינו להיערך לאפשרות של תוצאה אחרת בבחירות האמריקניות בנובמבר, שעלולות להוביל לחידוש הסכם הגרעין עם איראן ולחיזוק הסרבנות הפלשתינית.

כמו כן, יש להביא בחשבון שכמו לאחר כל הסכם - הטרור יתעצם ונצטרך להגיב ולהגן על עצמנו באופן נחוש. במקרה זה יש להביא בחשבון השפעה של תגובתנו על ההסכמים. הדבר הקשה מכל לחלק מהציבור הוא שנצטרך להפגין איפוק בכל מה שנוגע לסיפוח. בכל זאת, ולמרות הסבל של הסגר, היום זהו יום חג למדינת ישראל ולמזרח התיכון כולו.

הכותב הוא היסטוריון. כיהן כשגריר ישראל בארה"ב בשנים 2013-2009 והיה ח"כ בכנסת ה־20 וסגן שר במשרד ראש הממשלה מטעם מפלגת כולנו