הסכם השלום דוחק את האיראנים לפינה

לפני שלוש שנים, באוגוסט 2017, התפרסם ב"ניו יורקר" מאמר גדול וחשוב, שקבע כי הפרויקט הלאומי של הפלשתינים נמצא במצב של התפוררות וניוון. "ייתכן שהפלשתינים צריכים להכיר בכך שהלאומיות של העבר, 'שחרור לאומי' בנוסח העבר, אינה עוד השיטה הטובה ביותר לגיוס פוליטי ולביטוי בעולם הנוכחי", נכתב שם. "ועליהם להכיר בכך שהם צריכים לסגל את מאבקם ושאיפותיהם למציאות גלובלית חדשה".

התנועה הלאומית של הפלשתינים - כפי שנוסדה בידי יאסר ערפאת ומצאה את ביטויה על ידי אש"ף והרשות הפלשתינית - מגיעה אל סופה, קבעו חוסיין עגא ואחמד חאלידי. נראה שבעקבות ההסכם עם איחוד האמירויות ובחריין, עם רוח גבית של ערב הסעודית, יהיה לתזה הזאת פרק המשך בקרוב, והוא יהיה חריף וברוטלי בהערכת המצב שלו אפילו יותר מהקודם. מי ש־15 בספטמבר, שלשום, היה בשבילו יום אבל קשה ונורא אף מהאבל הנורא ההוא, לא יאהב את מה שכמה אינטלקטואלים פלשתינים, שהיו בעבר מקורבים לאבו מאזן, חושבים. נכון שזה גם הגיל, אבל יש סיבה שסאיב עריקאת אורז להרווארד.

מעבר לבריקדות ההיסטוריות, זאת גם השקפתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בין אם נאהב את זה או לא, הקרדיט לגימוד עד כדי התפוררות של המפעל הלאומי הפלשתיני, מגיע לו. וכך הוא גם רואה את משמעות ההסכם ההיסטורי עם נסיכויות המפרץ. כמו כל מהלך אסטרטגי מוצלח, הוא משיג יותר ממטרה אחת ממוקדת. זה המהלך שמסמן יותר מכל את דחיקתהלפינה של איראן. האיראנים רואים בבחריין מחוז פרסי, כפי שסדאם חוסיין ראה את כוויית כמחוז עיראקי. והנה, בחריין לא נרתעת מאיראן וחותמת על הסכם שלום עם ישראל.

לחתימת ההסכמים יש אפקט של מומנטום יחסי.איראן לא רק נלחצת בהיבט הביטחוני, אלא גם נדחקת לפינה מבחינה מדינית. היא זאת שנתפסת כמי שמחבלת בשלום במזרח התיכון. ישראל מופיעה לפתע באור הזרקורים כמשכינת שלום באזור. הקהילה הבינלאומית, שכל כך שמחה לחבק את שר החוץ החייכני זריף, תיאלץ להכיר במציאות. האירופים לא אוהבים את השלום הזה, ועד כמה שזה יישמע מפתיע, זאת גם היתה העמדה שלהם כשנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים.

טוב לפתוח את השנה החדשה עם אופק מדיני אופטימי; אבל הפסיכולוגיה הישראלית השתנתה מאז ימי הטקסים של פעם. וטוב שכך. צריך להיגמל מהפסיכולוגיה של הגעה אל אוטופיית השלום. לא היה בעולם "קץ ההיסטוריה", וגם ליהודים החדורים במשיחיות, גם כשאינם מבינים זאת, לא יהיה "קץ ההיסטוריה". ההסכם שנחתם השבוע הוא ניצחון חלקי על מערכת הדה־לגיטימציה נגד ישראל, נגד תנועות החרם, ונגד אסטרטגיית המיטוט של ישראל.

המערכה הפוליטית המחאתית־משפטית הפנימית היא בסופו של דבר המחיר שמשלם כוכב בודד שהעז. אם ישראל היתה ממשיכה לדשדש במשאים ומתנים ובוויתורים לפלשתינים, ואם היינו ממשיכים להאציל את הסמכות להילחם בגרעין האיראני ל"עולם", לא היינו מגיעים לרגע הזה. הרגע שבו נותק הקשר בין הפלשתינים לבין יחסי ישראל־ערב. זה העיתוי הנכון להתחיל לחשוב מחדש על פתרונות בנושא הפלשתיני. אולי גם כאלה שמונחים כבר עשרות שנים במגירות מאובקות.