בנט, זה לא העיתוי הנכון לתמונה בבית הלבן

תמונה אחת של ג'ו ביידן בקמפ דיוויד השבוע, כשהוא יושב לבדו בחולצת פולו כשידו על סנטרו, מביט בדאגה במסך הענק, סיפרה את כל הסיפור על הכישלון של הנשיא ה-46 במשימה הגדולה הראשונה שלו: הוצאת הכוחות האמריקניים מאפגניסטן.

עד לשבוע שעבר ביידן נהנה מההפקר מכך שנושא אפגניסטן לא בער בעצמותיו של אף אחד בארה"ב, ואפילו הניצים בקונגרס הבינו שהמשימה נגמרה ושהנסיגה תתבצע בקרוב. אך ביום בהיר אחד שבו קאבול נפלה כמו מגדל קלפים, הצליח ביידן להחזיר לסדר היום את המדינה הזאת ולהפוך אותה לאבן הבוחן המרכזית לדרך שבה הוא מתנהל במשברים. והציון: פיאסקו מוחלט. לא בגלל ההחלטה לסגת, אלא בשל חוסר היכולת לתכנן אותה כראוי ולדבר באופן כן למצלמות (ולענות על שאלות).

המחזה הזה של ביידן, לבד לגמרי, יושב ליד השולחן הענק ומדבר דרך המסך עם יועציו בזמן המשבר, כשהוא עדיין מסרב לקצר את החופשה שלו בקמפ דיוויד, היה כל מה שצריך לדעת על התנהלותו של ביידן בשבעת החודשים האחרונים בנוגע לנעשה באפגניסטן, ולמעשה בעולם כולו. התמונה הבהירה שעבור ביידן, מה שלא קשור לקורונה ולכלכלה יתבצע במבט מרחוק של חוסר עניין. זה אמור להדאיג את ישראל ואת בעלות בריתה של ארה"ב, אם כך הוא יתנהל גם כשיגיע הרגע לקבל החלטות על הסכם עם איראן, למשל. זה אמור להדאיג גם את כל מי שחשב שביידן יהיה נשיא "זכויות האדם" - כל האינדיקציות מלמדות שהאמריקנים בסופו של דבר יכירו גם בטליבאן, אפילו אם ימשיכו להדיר נשים.

אולי אף חמור מכך, התמונה הראתה את הדרך שבה ביידן מעדיף שלא לקבל החלטות עד שחייבים. הוא סבור שהקבינט שלו הוא חבורה של טכנוקרטים אפורים, ולא אנשים ששייכים באופן אורגני לממשלו. יהיו שיגידו שגם טראמפ היה "הצגה של איש אחד", אבל טראמפ ידע לתת לאנשי ממשלו גישה אליו ולהקשיב למה שרצו, בייחוד לאנשים בדרג החשוב כמו מזכיר המדינה מייק פומפאו והצמרת הביטחונית. כשהם הציעו הצעות, הוא נפגש איתם ישירות והקשיב, ואפילו התעקש לפתח אותן בהרחבה (כמו במקרה חיסול סולימאני). הכי חשוב - טראמפ הבהיר להם שהוא רוצה שיציגו לו תוכניות, ולא חיכה שיציגו לו. אצל ביידן, כך לפחות הדיווחים בימים האחרונים, גורמים שונים הזהירו שוב ושוב שהאפגנים לא כשירים לקבל את המושכות, אך הוא קיווה שהקבינט שלו יידע מה לעשות ללא הנחיות. הרי מה כל כך קשה בנסיגה ממדינה, הוא בוודאי חשב לעצמו.

עבור ביידן, זה דפוס פעולה מוכר. כפי שתואר במאמר השבוע ב"Atlantic", כבר בשנת 1975 התנגד למתן עזרה לממשלה הדרום-וייטנאמית כדי לעצור את הכיבוש מהצפון. הוא התנגד למלחמת המפרץ בשנת 1991, וגם סירב בשנת 2007 לעזור לממשל בוש לשלוח תגבור כוחות לעיראק, מהלך שבדיעבד הוציא את עיראק מהכאוס שהיתה בו, עד שממשל ביידן-אובמה הוציא את הכוחות ופתח את הפתח לעליית דאעש. בספר שפורסם לפני כמה שנים, ביידן אף מצוטט כאומר שלארה"ב "אין חובה לעזור לאפגנים שעזרו לנו. ממשל ניקסון הצליח להתחמק מכך בווייטנאם".

בדיוק היום (20 באוגוסט) ביידן מציין שבעה חודשים מאז השבעתו על גבעת הקפיטול, ונראה כי במבצע כושל אחד באפגניסטן הצליח להרוס את המותג היחיד שבזכותו נבחר לנשיאות: "אני לא טראמפ".

ביידן שיווק בהצלחה את היותו איש מנוסה שיודע את רזי מדיניות החוץ ואיך להתנהל בוושינגטון, ולכן טען שאפשר להפקיד בידיו את ניהול ארה"ב והעולם, כי הוא הרי מכיר את החומר כמו את כף ידו. היתרון הזה, שבאמצעותו ניסה לשווק את עצמו, הצליח לבדל אותו מול טראמפ בקרב בוחרים עצמאים וכאלה שחיפשו יציבות לנוכח חוסר העקביות שהפגין טראמפ בעידן הקורונה. אך באבחה אחת הצליח ביידן להכעיס בדיוק את אותם בוחרים שעשו את ההבדל הקטן בבחירות בנובמבר: בני מעמד הפועלים שקיוו שגם ביידן, כמו טראמפ, יהיה נשיא שישים את כבודה של אמריקה במרכז. לכן נתנו לו צ'אנס.

"תו הכשר"

הגעתו של ראש הממשלה נפתלי בנט לבית הלבן ביום חמישי הקרוב תהיה בגדר המהלך הראשון של ביידן לשיקום המיתוג הזה. תו ההכשר שייתן לו בנט כשיישב לצידו בחדר הסגלגל יהיה אות הפתיחה למאמץ של ביידן להראות שהנשיא לא מפקיר את בעלות בריתו, והצעד הראשון של הממשל לקראת השנה הקשה ביותר שצפויה למפלגה הדמוקרטית: הבחירות לבית הנבחרים ולשליש מהסנאט. באופן היסטורי, התנהלותו של הנשיא משליכה באופן ישיר על סיכויי הצלחת מפלגתו בבחירות אמצע הקדנציה, ובדרך כלל הבוחרים הולכים לכיוון של שינוי. הפעם, אם ביידן לא יתאושש באורח נס, אפגניסטן תהיה כרטיס הכניסה חזרה של הרפובליקנים להשתלטות מחדש על שני בתי הקונגרס. לא מכיוון שהבוחרים כועסים על הנסיגה עצמה, אלא משום שהם כועסים על כך שביידן הפגין את חולשתה של אמריקה וגרם להרמת גבה לגבי יכולתו להוביל את אמריקה גם בזירת הפנים לעוד שלוש שנים. הבוחרים ירצו משהו לאזן אותו, בדמות של רוב רפובליקני בקונגרס.

ביידן צפוי להתמודד עכשיו עם מתקפת ביקורת בלתי פוסקת על כך שאי אפשר עוד להסתמך על ארה"ב כבעלת ברית, ומבקריו יקפידו להזכיר את ישראל ואת טייוואן שוב ושוב בתקופה הקרובה כמקרי בוחן. אם בנט יהיה הדמות שתתייצב לימינו של ביידן דווקא ברגעים הללו, הוא ייתפס כמי שנותן לו הכשר ומחילה, ובכך ייגרר בעל כורחו למוקד הסערה הפוליטית האמריקנית.

השפלה בלתי נסלחת

אמריקנים רבים אחרים, כמו ביידן, מקווים בוושינגטון, לא מתעניינים בנעשה באפגניסטן, ולכן לא יענישו את הדמוקרטים בקלפי בבחירות 2022 לבתי הקונגרס ולנשיאות לאחר מכן, אך ההיסטוריה מלמדת כי כישלונות בזירות שמחוץ לארה"ב מקרינים באופן בולט על תפיסת הנשיא בדעת הקהל שלו בבית. כבר עכשיו ביידן רואה נסיגה בסקרים ונמצא במקום הכי נמוך מאז נכנס לתפקידו, בגלל המחדל - וההשפלה - באפגניסטן. האמריקנים מוכנים לסלוח על הרבה דברים, אך לא על Incompetence, או בתרגום לעברית - אוזלת יד.

כך, למשל, למרות כל ההתבטאויות של טראמפ במהלך הקמפיין ולאחריו, מצבו בסקרים נשאר יחסית יציב לאורך כל הנשיאות, אפילו בעידן הקורונה, כיוון שהצליח לגרום לכלכלה להגיע לשיאים חדשים ונתן הרגשה שמכבדים שוב את אמריקה בעולם. אותם בוחרים קיוו שביידן יהיה גרסה דמוקרטית של טראמפ - שייתן לאמריקה את הכבוד הראוי לה, וגם יוציא את ארה"ב מתסבוכת הקורונה. במקום זאת, ביידן הצליח בשבעה חודשים לעשות את מה שלקח לג'ימי קרטר כמעט קדנציה שלמה: לגרום לאמריקה לאבד את שארית אמינותה בעולם כמדינה שאין להתעסק איתה. אף אחד לא ציפה ממנו להילחם את מלחמתם של האפגנים, אבל כולם ציפו ממנו לדעת לשים את הטליבאן במקומם ולהרתיע אותם לבל ישבשו את הנסיגה המסודרת. כולם בקרבתו של ביידן מצביעים על טראמפ כאשם לכך שהמצב הידרדר באפגניסטן, כי הוא זה שהגיע להבנות עם הטליבאן על הנסיגה האמריקנית. אך הם שוכחים לציין כי טראמפ גם הבהיר כי אם הטליבאן יהיה אחראי "לדברים רעים" במהלך יישום ההסכם, ארה"ב תגיב בעוצמה וללא היסוס. ביידן סירב לתקוף את הטליבאן באופן מאסיבי כדי לעצור את הצעידה שלהם לקאבול, לתת מרווח נשימה לממשלה האפגנית ולאפשר נסיגה מסודרת, גם כאשר מחוזות נפלו בקצב מסחרר, בטענה כי הטליבאן ישתמש בזה כתירוץ לתקוף את אמריקה. בכך למעשה הודה שהוא מסרב להרתיע את הטליבאן, וסתם את הגולל על הישרדות הממשלה.

נזק תדמיתי עצום

ביידן אישר, ברגע האחרון, שיגור של אלפי חיילים לאזור, כולל של הדיוויזיה המוטסת ה-82, הזכורה גם כזו שהתניעה את הפלישה לנורמנדי. בין 6,000 החיילים שנשלחו לאזור, כ-2,000 הם מהדיוויזיה הזאת, והאחרים הם מיחידות אחרות בחוד החנית של ארה"ב. ונוסף על כך, כוחות הדיוויזיה ההררית העשירית עדיין מוצבים באפגניסטן ומגינים על השדה, וגם הכוחות המיוחדים ככל הנראה במדינה. גם הבריטים שלחו מאות חיילים מהחטיבה המוטסת ה-16. אך את הנזק התדמיתי שום חייל לא יוכל לתקן - ופוטו-אופ עם ראש ממשלת ישראל ינוצל עד תום בבית הלבן.

לכן על בנט לדחות את הנסיעה. בנט טוען שממשלתו היא עשר מעלות ימינה מזו של קודמו. אם הוא מאמין שהוא מייצג את הגישה הזאת, אסור להתייצב לצד אדם שבגללו אמריקה איבדה כל כך הרבה מאמינותה, ולמעשה הגישה על מגש של כסף את המזרח התיכון לטהרן ולטליבאן. איפה פה התכנון האמריקני? האם אמריקה חזרה למצב של "הובלה מאחור" כמו שאובמה עשה בלוב, שהוביל לכאוס שממנו היא והאזור סובלים עד היום? אם בנט מעוניין שטהרן וחמאס יפסיקו לחייך, עליו להראות לביידן שהוא לא מוכן לשתף פעולה בגישה הזאת. הרי בנט יישאל במהלך ביקורו אם הוא סומך על ביידן, וייאלץ להגיד שהוא אכן סומך. בכך יתייצב עם ממשל שאפילו הניצים הדמוקרטים בקונגרס כבר לא מאמינים ביכולתו לשקם את מעמדה של אמריקה.

אם ביידן נתון למתקפה מימין ומשמאל, כולל מצד CNN ואחרים בתקשורת שבדרך כלל שרים שירי הלל לגביו, סימן שהוא באמת בצרות. האם בנט רוצה להיות זה שמכשיר אותו שוב, ובכך לתת לו תו ירוק להחזרת פרדיגמת שתי המדינות על השולחן? האם בנט רוצה לעד להיות זה שבזכותו תוכנית שלום דמוקרטית תונח שוב על השולחן ותכניס את ישראל והקואליציה לסחרור פוליטי נוסף?

אולי ביידן ירצה להפגין "הישג" בעניין הפלשתיני. אולי מסוג צמצום הבנייה בהתנחלויות, צעד שבנט כבר מתקדם לקראתו באופן לא רשמי לאחרונה. זה לא הזמן לבנט להיראות כמי שנכנע ללחץ אמריקני.

ביידן צריך להתמודד עם בעיותיו לבד. בנט, היה עדיף לדחות את הנסיעה.