לאחר בחירות האמצע: המדינות שישראל צריכה לסמן כבעלות הברית הבאות

אמש (שלישי) הודיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי ארצו תפסיק את הסיוע הצבאי לישראל בהמשך השנה. הבוקר התעוררו הישראלים למציאות אסטרטגית חדשה. במה שמכונה באמריקה "הגל הכחול", ניצחו הדמוקרטים בבחירות האמצע והשיגו שליטה הן בבית הנבחרים והן בסנאט. עוד קודם לכן הצביעו חברי הקונגרס הדמוקרטים ברוב מוחץ בעד השעיית הסיוע הצבאי לישראל. אלא שבניגוד לטראמפ, ששב והדגיש את הכבוד שהוא רוחש לישראל ושיבח אותה כבעלת ברית חיונית של ארה"ב, הם עשו זאת מתוך טינה למדינה היהודית, ואף משנאה כלפיה.

ניצחונו של עבדול אל-סייד במישיגן, מדינה במערב התיכון שאינה ידועה בפוליטיקה רדיקלית, והיבחרותו לסנאטור המוסלמי הראשון בתולדות ארה"ב, מלמדים לאן צפוי הקונגרס לפנות. מדובר במועמד אנטי-ישראלי ארסי, שאפשר לטעון כי הוא גם אנטישמי. הפסקת הסיוע הצבאי עלולה להיות רק ההתחלה. גם שיתוף המודיעין ופיתוח המערכות המשותף עלולים להיפסק. אשרות כניסה עלולות להתבטל, ואספקת רכיבים צבאיים חיוניים עלולה להתעכב. אי אפשר לשלול גם סנקציות על מוצרים ועל עסקאות מסחריות ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, בדומה לאלה שכבר הטילו בריטניה, קנדה וצרפת.

אף שרוב הדמוקרטים שנבחרו נחשבים למתונים, לא הם יכתיבו את הטון במפלגה, אלא אל-סייד. כך יעשו גם חסידיו הרפובליקנים של טאקר קרלסון, הדוגלים בבדלנות ולעיתים קרובות גם עוינים את ישראל. מבחינתם, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, השאלה אינה מה ישראל עושה, אלא מי אנחנו: בעיניהם, מדינה קולוניאליסטית לא לגיטימית, האשמה באפרטהייד וברצח עם.

כך מגיע אל קיצו עידן של חצי מאה ביחסי ארה"ב וישראל כפי שהכרנו אותם. מה שממתין לנו בהמשך לוט לחלוטין בערפל. אך אין פירוש הדבר שאנו יכולים לשבת בחיבוק ידיים. כפי שכבר כתבתי, ישראל חייבת לנקוט צעדים שירככו את המכה ויקשו על אל-סייד ודומיו בסנאט להטיל עלינו סנקציות. בין הצעדים שעליהם המלצתי: אכיפה מיידית ונחושה נגד תקיפות של יהודים כלפי פלסטינים ונגד בנייה בלתי חוקית ביהודה ושומרון, והתנערות מכל שאיפה טריטוריאלית ישראלית בעזה, בסוריה ובלבנון. ישראל חייבת לשוב ולהצהיר על רצונה בשלום עם כל שכנינו, צעד שאינו פשוט בצילו של 7 באוקטובר.

בזירה הבינלאומית עלינו לגוון את קשרי החוץ והביטחון שלנו ולחזק את היחסים עם הודו, מזרח אסיה, אפריקה ודרום אמריקה. עלינו להיות ערוכים, מבחינה אסטרטגית ולוגיסטית, לפעול לבד מול איומים קיומיים אם יהיה בכך צורך. ועלינו לפעול לשימור ערוצי התקשורת עם מקבלי ההחלטות בוושינגטון שעדיין מוכנים לקיים עמנו דיאלוג, ושעימם נוכל לבחון דרכים לשיקום היחסים.

מעל לכול, ברגע הגורלי הזה, הפוליטיקאים בישראל חייבים להבין שאנו ניצבים בפני מצב דמוי מלחמה, המחייב אחדות לאומית. אף ששום קואליציה, בעד נתניהו או נגדו, לא תוציא ולו חייל אחד מעזה או מלבנון ולא תקים מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, נוכל לפחות להציב מול יריבינו חזית מאוחדת ולגשר על כמה מן השסעים המסוכנים ביותר בחברה שלנו. ישראל כבר עמדה בעבר בפני מצבים קשים לא פחות, כשהגוש הסובייטי נטש אותנו ב-1952 וכשצרפת עשתה זאת ב-1967. נוכל להתגבר גם הפעם, אך רק באמצעות סולידריות לאומית.