קבינט שישי
ה"חוצפה" הישראלית הצליחה למנוע אסון - בגובה 30 אלף רגל
אם נקלעתם לטיסה עם ישראלים, כנראה התוכנית שלכם לישון או לקרוא ספר תשתבש • אך ברגע האמת, כשטייס־מחבל ינסה לרסק אתכם - תהיו בטוחים שהם יהיו הראשונים שיזנקו אל הקוקפיט, יאלתרו אזיקים מאוזניות וימשכו בהגאים כמו בטלוויזיה עם של גיבורי־על

"למה מטוס צריך להיראות ככה בסוף? כולה שלוש שעות. למה? אני באמת לא מצליח להבין", כך נשמע מידן בר, קברניט אל על, בסרטון שהעלה בתחילת השבוע לחשבון האינסטגרם שלו. המצלמה של בר מתעדת את הפסולת שהותירו אחריהם נוסעים ישראלים במטוס שהטיס. הסרטון הוויראלי עורר תגובות רבות וסיפורים שונים על הישראלים שאנחנו: חסרי נימוס, קולניים, חמולתיים וחמי־מזג.
כלל ידוע הוא: אם יושבת בסמוך אליך משפחה ישראלית טיפוסית ושוקקת - מוטב לגנוז את התוכנית להשלים בטיסה שעות שינה או לעיין בספר. רעם מנועי המטוס ורעידות הכנפיים ייבלע בפסקול: "תעביר את הצ'יטוס", "שמע איזה קטע היה לי" ו"הלק ג'ל הזה מה זה מהממממם לך", ועוד שלל אמרות כנף. את התוכנית המקורית אפשר יהיה ליישם בטיסת ההמשך, בעיקר אם יישבו בה אירופאים קרי־מזג, מנומסים, מנומנמים ואדישים.
ד"ר מוסייב לא חיכה לקריאה הידועה "יש רופא במטוס?" - הוא קם ונלחם במחבל, ואז נלחם שוב להציל את חיי הטייס הדקור, הגיבור שנאבק על חייו מול שותפו לטיסה ונאבק לפתוח את דלת הקוקפיט בשארית כוחותיו
אכן, כאלה אנחנו, הישראלים - רעשנים. אבל אולי בדיוק בגלל זה, כשבוקע רעש מהקוקפיט, יהיו ישראלים שלא יישבו במקום. הם לא יחכו בנימוס שמישהו יפתור את הבעיה - הם יסתערו לעשות זאת בעצמם. יחד. כחמולה. כאיש אחד בלב אחד. ברגע האמת, פסע מהתרסקות מטוס פליי דובאי לקרקע, נגד כל הסיכויים, הם יכתבו סוף אחר, שמעולם עוד לא נרשם בהיסטוריית התעופה, לסיפור שהיה אמור להחריב לנו שוב את חג שמחת תורה. סוף ניסי־אלוהי עם צירופי מקרים לא אפשריים, אך גם סוף אנושי הודות לתושיית האדם.
יאללה, חאפלה
זה התחיל באישה. דווקא באישה אחת, שרק ליוותה את בתה לשירותים. טלי מנס, שזיהתה ראשונה את הדפיקות והצעקות מתא הטייס. היא לא עצמה עיניים, לא סגרה אוזניים. היא ראתה מבעד לדלת הקוקפיט הפתוחה את הטייס ההודי, סמיט מאצ'הר, נדקר ונאבק במחבל, טייס המשנה העומאני. היא זעקה לעזרה והקפיצה ארבעה גיבורים:
יניב "רמבו" חיון, השרברב מנס ציונה, הגבר־גבר, שכבר הספיק להזמין לחאפלה את נשיא מדינת ישראל, כי "אני מכין דגים חבל על הזמן ביום שישי". הוא זה שחנק את המחבל תוך כדי צלילת המטוס מטה, ומשך את ההגאים כמו שראה בסדרה שהוא מכור לה, "תעופה בחקירה". מה זה אם לא תועפות של קור רוח, או יותר נכון - הון תועפות של חום רוח, של לב ישראלי תוסס וחם ומתבדח גם אחרי חוויה מבעיתה?
צביקה מנס, בעלה של טלי, מנכ"ל חברת החיתום ברק לאומי של בנק לאומי, איש מחויט ביום־יום, שברגע האמת הסתער על המחבל בידיים חשופות, והצליח ביצירתיות להפוך את כבל האוזניות שחולקו בטיסה לאזיקים שריסנו את המחבל המשתולל.
אסף רג'ואן מפתח תקווה, בעל סוכנות ביטוח וחובב טניס, שחזר מחופשה בתאילנד, נאבק במחבל עד זוב דם בראשו, ומייד אחר כך גילה מנהיגות ורגישות כשיצא לעדכן את הנוסעים באירועים בזמן אמת, והצליח להחזיר נשימה ודופק לילדים, להורים ולאנשים שנשמתם כמעט פרחה.
וד"ר שוטה מוסייב, רופא שיניים מבת ים, עם רי"ש גאורגית־בוכרית שמסגירה עולה חדש־ישן, כזה שכבר נקלט בארץ וקלט היטב את הישראליות: "ראיתי שמשהו לא תקין ורצתי קדימה, לא חיכיתי שיקראו לי. באתי להילחם במחבל כששמעתי צעקות, לא באתי כדי להעניק עזרה רפואית, אבל אחרי שקשרנו את המחבל טיפלתי בטייס הדקור".
ברגע האמת, נדע לקפוץ יחד על המחבל ולהציל את המטוס מצלילה, את המדינה מחורבן. השאלה היא מה נעשה אחרי הבחירות, ביום שאחרי המאבק על ההגה וההנהגה. כשנצטרך להכריע לאן מנווטים את המטוס הזה
ד"ר מוסייב לא חיכה לקריאה הידועה "יש רופא במטוס?" - הוא קם ונלחם במחבל, ואז נלחם שוב להציל את חייו של מאצ'הר, הדקור בראשו ובגופו. מאצ'הר הגיבור, זה שנאבק על חייו שלו מול שותפו לטיסה, ונאבק כדי לפתוח את דלת הקוקפיט הכבדה בשארית כוחותיו.
ואחרונה - טלי האישה, שתוך כדי שבעלה נאבק במחבל המשיכה לתפקד, וקראה לטייס התגבור החופשי שישב בתא הנוסעים כנוסע כדי שיתפוס פיקוד על הטיסה. והמטוס קרוע־הזנב ושותת הדם נחת בשלום. בשונה מהגיבורים האחרים שהיו על הטיסה, חמשת הישראלים שהתערבו באירוע עשו זאת אף על פי שלא היו להם תפקיד רשמי או הכשרה מתאימה. הם היו חסרי נימוס ואיפוק. הם היו רעשנים ונועזים. הם היו ישראלים.
ומכאן, לשגרה
שלוש שנים אחרי טבח ומלחמה שהנפיקו לנו סיפורים מסמרי שיער על אזרחים וחיילים נועזים ואמיצי לב, שוב פגשנו גיבורים. גיבורים שהעולם עוד מעולם לא ראה כמותם. גיבורים שהביטוי הגרנדיוזי "גיבורי־על" הפך להיות קטן וחיוור עבורם. אסף פרי, עמרי גליקמן - תוכלו להנפיק לנו ביטוי חדש? משהו בסגנון "גיבורי־על כשפות־שרברבות־אוויר".
ואולי לא המנונים לרגעי גבורה אנחנו צריכים עכשיו, אלא מצפן קטן לשגרה. משהו שיחזיק את הפרדוקס הישראלי המטורף הזה: נחנוק מחבל בידיים חשופות בגובה 30 אלף רגל - וגם נחתוך בשוליים בפקק. נמות זה בשביל זה בקרב - וגם נהרוג על מקום חניה.
כי ברגע האמת, כנראה נדע לקפוץ יחד על המחבל ולהציל את המטוס מצלילה, את המדינה מחורבן. השאלה היא מה נעשה אחרי הבחירות, ביום שאחרי המאבק על ההגה וההנהגה. כשנצטרך לכבד את הכרעת הרוב, לעמוד שוב יחד מול לוח המכשירים ולהכריע לאן מנווטים את המטוס הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו