כשהמצלמה הופכת לנשק: מ"היהודי זיס" ועד "נז"א"

סרט אינו רק תמונות נעות. לפעמים הוא מניע גם בני אדם. "היהודי זיס" היה סרט התעמולה הנאצי המצליח ביותר בכל הזמנים. הוא נוצר ב-1940, לא כדי לתעד מציאות אלא כדי לייצר מציאות: לקחת דמות יהודית, לעוות אותה לקריקטורה של חמדנות, תחבולה ואיום, ולהעניק לשנאה עלילה, מוזיקה ותאורה.

הסרט הופק בהזמנת יוזף גבלס ובפיקוחו. הוא זכה להצלחה מסחרית עצומה, הוקרן בפני מיליונים בגרמניה ובארצות הכבושות, ולאחר הקרנות דווח גם על תקיפות יהודים. אבל השימוש המצמרר ביותר בו נעשה מחוץ לבתי הקולנוע הרגילים.

על פי התיעוד ההיסטורי, היינריך הימלר הורה להקרין את הסרט בפני יחידות אס-אס שנשלחו לפעול נגד יהודים, בפני שומרי מחנות ריכוז ובאזורים שמהם עמדו יהודים להיות מגורשים. הוא הוקרן גם קודם למה שהנאצים כינו בלשון מכובסת "פעולות" נגד יהודים.

הם לא הקרינו אותו לאנשי האס-אס כדי להעניק להם ערב תרבות. הם הקרינו אותו כדי להקהות את המצפון. הקולנוע לא לחץ על ההדק, אבל הוא עזר לצייר את המטרה.

זה היה כוחו ההרסני של "היהודי זיס": הוא לא רק ביטא שנאה קיימת. הוא ארגן אותה, ביים אותה והפך אותה לבידור עממי. הוא סיפק לרוע תסריט, למקרבן דמות ולצופה פטור מן המצפון.

לא אותה תקופה אבל אותו צורך בבדיקה

צריך לומר זאת ביושר: "נז"א" אינו "היהודי זיס". ישראל הדמוקרטית אינה גרמניה הנאצית, ויוצרי הסרט אינם מנגנון התעמולה של גבלס. השוואה גורפת כזאת תהיה שגויה, בלתי הוגנת וקלה מדי להפרכה.

ההשוואה הראויה אינה בין המשטר הנאצי ליוצרים. היא בין הסכנות הטמונות בשימוש בכוחו הרגשי של הקולנוע כדי לייצר מציאות אלטרנטיבית מסוכנת.

הלקח מ"היהודי זיס" אינו שכל סרט ביקורתי הוא נאצי. הלקח הוא שסרט אינו נעשה אמת רק משום שהוא עשוי היטב. אסתטיקה אינה תעודת כשרות לעובדות. פסטיבל אינו מעבדה לבדיקת ראיות. מחיאות כפיים אינן חקירה נגדית. ופרס קולנועי אינו חותמת נוטריון.

"נז"א" מוצג כתחקיר אמיץ. יוצרים המעלים שאלות נוקבות ומציגים לנו מראה, אך בפועל הוא דבר אחר לחלוטין: כתב אישום קולנועי הנשען על עדויות אנונימיות לחלוטין, ללא פנים ושם, תחת מעטפת אמנותית שאינה מאפשרת לצופה להבחין בין עובדה, פרשנות ועריכה.

האנונימיות אינה מאפשרת לבדוק את זהות המעידים, את תפקידיהם, את נגישותם למידע ואת הבסיס העובדתי לדבריהם.

אוסף האשמות אנונימיות, עטוף היטב בצלופן קולנועי, הוא מוצר מדף מושלם לכל מי שמחפש תירוץ להשחיר את ישראל ולתדלק אנטישמיות בלבוש "אמנותי". בדיוק כמו "היהודי זיס" בשעתו.

אנונימיות עשויה להגן על מקור; היא אינה מאמתת את דבריו. טשטוש פנים מסתיר זהות; הוא אינו משלים חורים בעדות. מוזיקה יכולה לייצר תחושה; היא אינה יכולה לייצר עובדה. עריכה יכולה לבנות סיפור; היא אינה יכולה לבנות אמת יש מאין.

תעמולה גסה אומרת לצופה מה לחשוב. תעמולה מתוחכמת עורכת את המציאות כך שיחשוב שאין אפשרות אחרת.

הסרט "נז"א" הוא אוסף שקרים פחדני, אנונימי ועטוף היטב בצלופן קולנועי. אבל יש מה לעשות.

חברי עמותת 8200, רובם ככולם אנשי הייטק מצליחים שכבר הוכיחו שקטלניות ושכל הולכים יחד, הייתי מציע לתרגל שוב מהלך קטלני: להתארגן, להמתין בסבלנות להפצת הסרט בארצות הברית, ואז להנחית על היוצרים, המפיקים והמפיצים תביעת דיבה של 200 מיליון דולר.

למה דווקא בארצות הברית ולמה סכום דמיוני כזה?

כי במערכת המשפט האמריקנית, כשהוכחה כוונת זדון (Actual Malice) תחת מסווה של "תיעוד אובייקטיבי", חבר מושבעים לא מנהל דיונים אקדמיים על חופש הביטוי. הוא פוסק פיצויים עונשיים (Punitive Damages), כאלה שלא נועדו לשקם את הנפגע, אלא לרסק את הפוגע.

הליך משפטי יעביר את הדיון מן השטיח האדום אל אולם שבו כל מילה נבדקת. בכפוף לכללי המשפט ולהחלטות בית המשפט, שם תתעוררנה שאלות על המקורות, חומרי הגלם, הליך האימות, ההתכתבויות, שיקולי העריכה ומה שידעו הגורמים המעורבים בזמן הפרסום.

בפסטיבל שואלים אם הסרט מרגש. בבית המשפט שואלים אם הטענה אמת. על השטיח האדום מצלמים את היוצרים. בחקירה משפטית בוחנים את חומרי הגלם.

מנימוס להסברה תוקפנית

שנים שאנחנו מפסידים בקרב ההסברה כי אנחנו מביאים ניירות עמדה לקרב סכינים בסמטה. העברת הזירה לבית משפט אמריקני תכריח את "התחקירנים" לשתף פעולה עם חקירה נגדית תחת שבועה, ותהפוך את הנרטיב השקרי שלהם ממועמד לפסטיבלים לראיה משפטית מרשיעה.

היוצרים פינטזו על כסף, פרסום ומחיאות כפיים מהברנז'ה הנכונה? שיהיה לבונוס: הפרסום יהפוך לחשיפה משפטית משפילה, הכסף ישלם את הפיצויים, והתשואות יתחלפו בשיעור מרוכז בפשיטת רגל.

הגיע הזמן לייצר תג מחיר אמיתי. כל במאי, מפיק או מפיץ שיהרהר בעתיד אם להפיק את עלילת הדם הבאה נגד צה"ל, צריך לדעת שזה לא יסתיים בעוד פרס בפסטיבל ונציה, אלא בעיקול חשבונות הבנק שלו.

מי שהפך השמצה למוצר מסחרי, שילמד בדרך הקשה: למוצר יש אחריות, למוצר יש מחיר, והפעם החשבונית תוגש קרה.

לא שוברים מצלמות; מדליקים מולן אור

לא משתיקים סרט; מפרקים את טענותיו. לא מעניקים ליוצרים מעמד של נרדפים; דורשים מהם מעמד של אחראים. לא רודפים אמנות; רודפים אחר האמת. מי שבחר בבית הקולנוע כבית דין שדה, שלא יתפלא שהציבור יבקש לראות את הראיות.

מי שהפך האשמות משוללות יסוד למוצר מסחרי, צריך לזכור: למוצר יש יצרן, למוצר יש אחריות, ולמוצר יש חשבונית. והפעם, במקום להגיש אותה בזעם, צריך להגיש אותה כשהיא מנומקת, מתועדת וקרה.