הרכס הושמד, יח"צני הקונספציה שותקים

ניסיתי לפענח, במהלך החג, את השתיקה התקשורתית והפוליטית סביב פיצוץ קומפלקס המנהרות ברכס עלי טאהר בדרום לבנון. צה"ל מפגיז נכס אסטרטגי של חיזבאללה ואיראן, ולפחות עד למועד כתיבת שורות אלה, כמעט שלושה ימים אחרי, אין תגובה - לא מצד האייתוללות, ולא מצד הפרוקסי הלבנוני שלהם.

על פניו - סיבה לשביעות רצון, ואינדיקציה מעודדת מאוד למצבה האסטרטגי של ישראל. בניגוד לפרויקט הדמורליזציה התקשורתית, ישראל לא הפסידה בכל החזיתות, לא איבדה את ההרתעה, ונהנית מיד חופשית לחיסול איומים. אלא שזה הנרטיב, טמבל; והפיצוץ ברכס הטרור לא מסתדר עם התעמולה. התקשורת מגמדת, יריבי נתניהו שותקים. איזנקוט, לפיד, בנט, גנץ, ליברמן - מסתכלים לצד השני. ויח"צניהם בתקשורת הזרם המרכזי מגמדים את ההישג ורומזים להתגרות מיותרת, בזלזול אופייני.

זו פרקטיקה של בלימה, containment, כמו מיגור התפשטות של וירוס. ההנחיה המפלגתית היא להרוג את משמעות ההישג, לדכא מראש כל סנטימנט ציבורי של שביעות רצון, בדיוק כפי שגימדו את כיבוש הבופור בחודש מאי השנה, עם משפטים בנוסח "זה רק סמל" או "אין לזה משמעות צבאית". עד שהגיעו הצילומים ממעבה האדמה, וביקורי הכתבים הצבאיים, ושוב לא היה אפשר להתכחש למשמעות האסטרטגית של טיהור המבצר ממחבלים והשליטה המרחבית שמספק המיקום הגיאוגרפי. שלא לדבר על המכה המורלית לאויב.

הבטיחו ביטחון ויציבות, זוכרים?

אז כן, חלק גדול משתיקת האופוזיציה ומדומיית הפרשנים נובע מאינטרס מובהק לגמד הישגים צבאיים של ממשלת נתניהו, ולשמר ככל הניתן את נרטיב התבוסה, הדשדוש, ההפקרה והכישלון. אבל ברקע השתיקה הזו מרחפת רוח הרפאים של שתיקה נוספת, מניפולטיבית יותר. כי כשחושבים על זה מעט יותר לעומק, תרתי משמע, מתעוררת השאלה: איך בכלל צמחה המפלצת הזו על גבולנו הצפוני, ומה היה קורה אם לא היינו מטפלים בו כפי שצה"ל, בהובלת ממשלת נתניהו, מטפל בו עכשיו.

ואם אתם חווים כעת פלאשבק לסתיו 2022, זה לא מקרי. היו אלה שלהי ממשלת השינוי, ששיוועה להישג מדיני לפני הבחירות. בדיוק לפני ארבע שנים נאלצו תושבי הצפון - ובעלי העסקים - לסבול את נזקי העלאת הכוננות שעליה הכריז שר הביטחון בני גנץ בגלל מתיחות עם חיזבאללה. הרקע היה אי־שביעות הרצון של ארגון הטרור מהסכם הגז המתרקם. מערכת הביטחון דחפה ככל יכולתה, וההבטחה היתה שההסכם הנלעג הזה ירחיק סיכוי של מלחמה.

כל הנורמות השלטוניות נדחו לטובת החתימה. ממשלת מעבר? אין בעיה. חוות דעות סודיות של מערכת הביטחון? יסופקו. דילוג מעל הכנסת בהסכם מדיני עם מדינת אויב? נבליג. העיקר שיאיר לפיד יוכל להצטלם בראש הנקרה בפוזה של מדינאי (מנהיגי הצד השני לא טרחו להגיע).

העניין הוא שמערכת הביטחון דחפה להסכם הזה בטענה שהקלה כלכלית - שוב הכלכלה - על לבנון בזכות מאגרי גז, תפחית את התלות באיראן ותחליש את חיזבאללה. הרושם שהתקשורת נתנה הוא שיש קונצנזוס ביטחוני מלא על כך שהוויתור על שטח ("זה בים, זה לא פה", יגיד לפיד מאוחר יותר) יקטין את הסיכוי למלחמה.

זו כבר לא רק קונספציה כושלת ורשלנית; זו כבר כמעט הונאה. הציבור הישראלי לא היה חשוף לממדי האיום מצפון, וקיבל שוב ושוב ציטוטים שיוחסו לבכירי המערכת, מיו"ר המל"ל דאז ד"ר איל חולתא, הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי ושר הביטחון גנץ, שההסכם לא רק מומלץ, אלא אפילו הכרחי ודחוף - וכי חלון הזמנים לחתימה עליו הוא קצר וחד־פעמי. ציטוטים מהנספח הסודי של מערכת הביטחון ליועמ"שית, שנועד להצדיק את החתימה הבהולה בזמן ממשלת מעבר, זלגו לתקשורת.

רכס עלי טאהר? בופור? מנהרות חיזבאללה? לא שמעתם עליהם באותם ימים. להפך, הבטיחו שההסכם יחליש את חיזבאללה ויקטין את הסיכוי למלחמה

הקולות המתנגדים להסכם בתוך מערכת הביטחון, ובעיקר אלה שהתריעו שההסכם לא יחזק הרתעה ויקנה שקט זמני במקרה הטוב, הושתקו כמעט לחלוטין. יו"ר ועדת החוץ והביטחון דאז, ח"כ רם בן ברק, הצהיר: "כבר נגררנו בלבנון למלחמות מאוד מיותרות, ואז בסוף המלחמה היינו יושבים להסכם והוא נראה אותו דבר. ההסכם (...) ימנע עימותים מיותרים ויביא לנו גם ביטחון וגם הישגים כלכליים".

התקשורת התמסרה לחלוטין לנרטיב הזה; היא זו שפמפמה את ה"כוננות הביטחונית" בצפון בסתיו, כדי להטמיע בדעת הקהל את ה"דחיפות". רכס עלי טאהר? בופור? מנהרות חיזבאללה? לא שמעתם עליהם באותם ימים. אחרי הכל, איך אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט בסוף העשור הקודם? "אין שחר לאמירה על מנהרות בצפון שלא מצאנו". אפשר להמשיך לישון.

עומק ההישג האסטרטגי

מערכת הביטחון וממשלת השינוי התגייסו לקידום הסכם מדיני מופקר, בבהילות, ברישול, תוך הסתרת האמת והשתקת התנגדויות. העניין החמור הוא שהקונספציה לגבי חיזבאללה והצפון היתה שערורייתית ומסוכנת לא פחות ואולי אף יותר מזו שרווחה ביחס לחמאס בעזה. אבל השופרות התקשורתיים המשיכו ליחצן את הקונספציה ואת ההסכם, בדיוק כפי שהם שיווקו לציבור את מבצע "עלות השחר" בעזה, חודשים ספורים קודם לכן, כהברקה מבצעית ומדינית, שהצליחה "לבודד את ג'יהאד", שבכיריו חוסלו, ולהפוך את חמאס ל"מבוגר האחראי" ברצועה.

זה קשה, קשה מאוד ברעש התעמולתי ובלהט הבחירות, להכניס גם את הזיכרון הזה למערכת השיקולים. אבל מי שרוצה להבין את המשמעות האסטרטגית העצומה של השמדת רכס עלי טאהר בשלהי ממשלת נתניהו הנוכחית, מוכרח לחזור להונאת היציבות ולאופוריה הכוזבת של חתימת הסכם הגבול הימי עם לבנון בשלהי ממשלת השינוי. איזו דרך ארוכה עשינו.