השאלה איננה רק כמה חיילים יש - אלא כמה חיילים צריך

בתקופה האחרונה מתרבים פירסומים הטוענים כי אין צורך בתוספת כוח אדם לצה״ל. חלקם נשענים על הגידול במספר בוגרי מערכת החינוך הממלכתית והממלכתית־דתית, ואחרים טוענים כי הבעיה היא בעיקר מיצוי לא יעיל של כוח האדם הקיים. אלא שהדיון הזה מתמקד רק בצד אחד של המשוואה: כמה חיילים זמינים לצה״ל, ומתעלם מהצד השני – כמה חיילים צה״ל צריך כדי לבצע את משימותיו.

נכון, שנתוני הגיוס גדלו. ב־2012 סיימו י״ב במוסדות החינוך הרלוונטיים פחות מ־33 אלף בנים; ב־2026 יותר מ־44 אלף, והמספר צפוי להתקרב ל־50 אלף ב־2034. מדובר בגידול של כ־33% בתוך 15 שנה ועוד כ־14% בשמונה השנים הקרובות. אבל מאז 7 באוקטובר השתנה באופן דרמטי גם הביקוש לכוח אדם.

כבר לפני המלחמה התקשה צה״ל, לאחר קיצור השירות, להעמיד את כוח האדם שנדרש לביטחון השוטף באיו״ש, כפי שציין מבקר המדינה ב 2024. מאז גדל היקף הכוחות המועסקים במשימות מבצעיות שוטפות בערך פי ארבעה, ובחלק מהזירות אף יותר: בפריסה הקדמית בלבנון, בסוריה ובעזה, בגבול המזרחי ובאיו״ש. לכך יש להוסיף את הצורך להחזיק מערכי הגנה וכוחות בכוננות להסלמות, בין היתר מול איראן, וכמובן את הסד״כ שיידרש במקרה של חזרה ללחימה רחבה. בוועדה בכנסת מסרה נציגת צה״ל כי מ־38 גדודי מילואים פעילים ברגע נתון לפני 7 באוקטובר, עלה המספר ל־207 ו־214 ב־2024 וב־2025. אין דרך סבירה לטעון שגידול של 30-40 אחוזים בשנתוני הגיוס נותן מענה לגידול של מאות אחוזים בהיקף המשימות.

במציאות הביטחונית הזאת יש ארבע דרכים להתמודד עם המחסור: להאריך את שירות החובה; למצות טוב יותר את כוח האדם הקיים; להגדיל את השימוש במילואים; ולהרחיב את מעגל המשרתים.

את שתי הראשונות צריך לבצע בכל מקרה. החזרת שירות הגברים מ־32 ל־36 חודשים צפויה להוסיף כ־15% לכוח האדם הסדיר המסוגל להשתתף בפעילות מבצעית. צה״ל גם חייב לצמצם תפקידים מיותרים, להעביר כוח אדם למערכים המבצעיים, למצות טוב יותר את שירות הנשים ולשפר את היחס בין המערך הלוחם למעטפת. אבל גם שיפור משמעותי במיצוי אינו יכול לבדו לסגור צורך מבצעי שגדל פי שלושה עד חמישה. לפי הצהרות מפקדי צה״ל, הפער שנותר עומד על כ־12–15 אלף חיילים, כמחציתם לוחמים.

לכן בפועל נותרות שתי אפשרויות: להישען עוד יותר על המילואים, או להרחיב את מעגל המשרתים. מאז 7 באוקטובר ישראל בחרה בעיקר בראשונה. המחיר אינו תיאורטי. 34% ממשפחות המילואים מדווחות על קושי כלכלי בעקבות השירות, לעומת 19% באוכלוסייה הכללית; 83% מהמשרתים העצמאים דיווחו על פגיעה בהכנסות. לא פחות חמורות מכך הן פגיעה נפשית, זוגית ומשפחתית רחבת היקף והשלכות נלוות. גם העלות המשקית גבוהה: חודש מילואים מוערך בכ־38 אלף שקל למשק ולמדינה, לעומת כ־18–23 אלף לאיש קבע ראשוני וכ־4.5–6 אלף לחייל סדיר. מילואים הם כלי הכרחי למלחמה ולהסלמה; אי אפשר להפוך אותם לשגרת הביטחון של ישראל לשנים.

הטענה שקשה לגייס חרדים יכולה להיות נכונה. כך גם הטענה שההתאמות הנדרשות יקרות, או שהן עלולות להציב אתגרים לשירות נשים ולאופיו הממלכתי של צה״ל. אבל אלה טיעונים על האופן שבו צריך לגייס חרדים ועל המחירים שיש לנהל – לא על עצם הצורך בכוח האדם.

במבט קדימה, קשה גם לבנות על ירידה מהירה בדרישה המבצעית. תפיסה ביטחונית שמבקשת לפעול מול יכולות ולא להסתמך רק על כוונות ומדיניות סיכולית יזומה, לקיים אזורי חיץ והגנה לשמור על חופש פעולה ולהיערך להסלמות אזוריות, מחייבת סד״כ משמעותי לאורך זמן.

גיוס חרדים אינו רק שאלה של שוויון בנטל. כל עוד המשימות הביטחוניות אינן מצטמצמות, הוא חלק הכרחי מהיכולת של צה״ל להעמיד את הכוח הדרוש להגנת המדינה – בלי להפוך את המילואים לשגרת חיים קבועה עבור מי שכבר משרתים.