האם המצב במדינה טוב מאי פעם או הכי גרוע בתולדותינו? הדור הזה מופתי או מייאש? ומי צריך להנהיג אותנו? לקראת הבחירות, הפגשנו זוגות של סבים ונכדים לשיחות רציניות על ההבדלים בין דור בוני המדינה לדור הטיקטוק וההייטק במסגרת הפורמט “מדלג דור”.
בתוכנית השנייה נפגשו סבתא ברכה מלכה גרוברג-דרוק (78) והנכד יאיר דרוק (25).
ברכה מספרת שיש לה ארבעה ילדים, עשרה נכדים, ארבעה נינים ושניים בדרך. את הילדים היא גידלה לבד, לאחר שבעלה נפטר בגיל צעיר.
"ארמון בלי מלך"
"יצאנו מגיל 13", היא אומרת ומספרת שהכירו כשלקחה אותו על האופניים שלה בלוד, מכיוון שהוריו לא הרשו לו אופניים משלו. "הוא שמר עליי כמו צמר גפן. רצה שאני אגדל את הילדים – הוא היה אמנם אשכנזי, אבל פרימיטיבי כמו עדות המזרח. ‘אל תתגייסי, אל תעבדי, אל תיסעי’".
"בנינו בית מאוד יפה בלוד. ארמון”, היא אומרת. "הספקנו להיכנס חצי שנה. הוא נהנה מהבית – ואז נפטר. כשישבתי שבעה אמרתי שיש לי ארמון בלי מלך".
היא לא נרתעת מלדבר גם על המוות של עצמה. ”מה את אוהבת להגיד? כשאני אמות, אתם עוד תתגעגעו אליי", מסגיר יאיר, וברכה מוסיפה: "אני רוצה הספדים. תגידו לי עכשיו את ההספדים, כל אחד שיספיד אותי”.
“תן לצעירים להנהיג"
שניהם מודים בתמיכה בראש הממשלה נתניהו – בעבר. "כולם יודעים שאני ימנית. מה שיש לי (להגיד) – אני אומרת”, מכריזה ברכה, ומוסיפה: “אני לא ביביסטית, אבל אי אפשר לקחת לו. הוא קישר אותנו עם רוב מדינות העולם. (אבל) די, מספיק, עשית. התחלת לפשל? הגיל עושה את שלו? תן לצעירים להנהיג את המדינה”.
יאיר מציין שהוא מתקשה להזדהות עם שני הצדדים: “אני חושב שביבי גאון. הצבעתי לו, הצבעתי לבנט, שעם שישה מנדטים הקים ממשלה, שזה בדיוק ההפך ממה שהוא אמר. הימין והשמאל כבר לא באמת קיימים. עכשיו זה ‘כן ביבי’ או ‘לא ביבי’, ואני מסתכל מהצד ואומר: בוא'נה, לאן הלכתם? אם אני לא מצביע לביבי, אז אני שמאל? לא. אני, בתור צעיר, אין מישהו שאני באמת יכול להצביע לו בלב שלם”.
כשיאיר שואל את סבתא מה היתה מתקנת במדינה אם היתה יכולה היא עונה: "קודם כל, מחליפה את ביבי. מתחילה לעשות חוקים חדשים. כולם שווים. יש לנו מדינה נהדרת, מנהיגות על הפנים. המדינה יפה, הנוער יפה, הילדים יפים”.
עם זאת, היא מודה: "הילדים צריכים קצת יותר חינוך. כשעולים לאוטובוס הם לא רואים אדם מבוגר. זה בא מהבית. פעם, צד אחד היה יותר בבית, ורק הוא עבד, ולא אני. היום שני ההורים עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה. יש להם סבלנות לילד? כשלהורה יש חצי שעה עם הילד, לרחוץ אותו ולשים אותו לישון, הוא כבר לא יכול לחנך אותו. אני מגיל קטן מאוד הרגלתי אתכם להתקשר אליי בימי שישי, להגיד לי, "סבתא, שבת שלום".
לזרוק? כן!
יאיר עוקץ: "את אוהבת את כל הנכדים באותה מידה? גם כאלו שלא מתקשרים בימי שישי?”, והיא עונה: “באותה מידה. (אבל) כואב לי שמתקשרים ‘פעם ב-’. לי לא היו סבתות, ואני נזכרת בזה וזה קורע לי את הלב שלא היו לי סבתות”.
רוב משפחתה נספתה בשואה, כפי שמציין יאיר: “כשטסתי בי"ב (לפולין), הסתכלתי באושוויץ, יש שם את ספר השמות. פתאום אני רואה הכל דרוק, דרוק, דרוק, ואז גיליתי איפה המשפחה שלי”.
על ההשפעות הפסיכולוגיות של השואה על המשפחה מספר יאיר: "אסור לזרוק אוכל, אסור לקנות דברים שלא לצורך. לא חסר כלום ולא מתלוננים, אבל עדיין צריך תמיד לאגור ולשמור, כאילו מתישהו יקרה הדבר הבא. החלום שלי, סבתא, שאני ואת נלך עכשיו, נפתח את המקרר או את המקפיא שלך, ניקח את כל הדברים ונזרוק בזבל. אנחנו כבר כל כך הרבה שנים אחרי השואה. די, בואו נתנתק, בואו נרגיש את הביטחון. אני חיה בשפע, לא חסר לי כלום!”
"אז צריך לזרוק?”, שואלת ברכה המזועזעת, ויאיר עונה: “כן, כי את יכולה”.
הדיבור על השואה מוציא מיאיר עוד שאלה לסבתא: "כואב לך שמשווים בין השביעי באוקטובר למה שהיה בשואה?”. התשובה שלה היא "איך הרב לאו אמר? פה היה לנו צבא שיגן עלינו. פה יש לנו בית. אין מה להשוות. אז עם זה אנחנו צריכים לחיות".
“החיילים הם קדושים"
צה"ל וחייליו מוציאים מברכה רגשות עזים.
"בשבילי, החיילים הם קדושים. שהדעות שלך יהיו הכי שמאלניות שאתה רוצה – אבל ברגע שנוגעים בחייל שלנו, מבחינתי האדם הזה שרוף”. היא מספרת שפגשה בכיכר דיזנגוף קבוצה שבאה לדבר עם מצביעים פוטנציאליים. "אמרתי: ‘מי זה?’ אמרו לי: ‘יאיר גולן’. אמרתי: ‘יאיר גולן? הוא יגיד על הנכד שלי שהוא רוצח? בשבילי בן אדם כזה צריך להישרף’”.
יאיר, שגם הוא מילואימניק, לקח את זה לכיוון אחר וקשה לא פחות: "הדור שהלך ונלחם חזר הביתה, והוא מחייך – אבל לא יודעים מה קורה מאחורי החיוך. לי יש חבר, קצין בגולני, שהיה ב-7.10 וחברים שלו נפלו, שאמר: ‘אני לא רוצה ללכת לקב"ן בצבא, כי זה יהיה רשום, ואז אני לא אוכל לעשות שירות ביטחוני’. אני חושב שצריך מסגרות, יותר תמיכה, כמו שיש מוסדות ש’אוהבים אותך’ וגמילה, לחבר'ה צעירים”.
זו היתה הנקודה שבה ברכה נשברה: “כל החיילים שלנו הם פגועי נפש – אין חייל אחד שלא פגוע נפש. אם לא עכשיו – הוא ירגיש את זה יותר מאוחר”, היא ניתחה בדמעות. "מה שילדים עברו... ישבנו בגן, בריכוז. הם מתחילים להגיד כמה אזעקות היו וכמה התרעות היו, אז ילדה אחת אומרת לי: ‘סבתא ברכה, יש התרעה’. אמרתי לה: ‘לוסיה, אין התרעה. תראי את הטלפון שלי’. ‘אבל אני שומעת התרעה’. זה הדור שאנחנו מגדלים”.
מבחינתה, התשובה לזה ברורה: "כל מי שהיה בצבא ונלחם במלחמה הזו, מגיעה לו חלקת אדמה, בדרום, בנגב. ליישב את הנגב! אתם תעשו את המדינה יותר יפה".
“הם בגדו בנו"
בנוסף, היא אומרת, "פעם אחת ולתמיד צריך לחסל את כולם (את עזה) עם פצצות, שהם לא יקומו”.
יאיר מציין: “פעם האמנתם בחיים משותפים”, והיא מסבירה: "כשעדות המזרח אמרו שאין אמונה בערבי, לא האמנו עד כדי כך, כי פה הם לא היו ככה. יָשַׁנּוּ עם דלתות פתוחות. הערבים היו החברים הכי טובים שלנו. הרבה עובדים (ערבים) עבדו אצלנו בעירייה – מנקות, גננות – ואז אני הייתי גם אחראית לתת ההלוואות. נתתי להם הלוואות עם השם שלי, שבבנק הכירו אותי. אמרתי הכול בסדר, אני אוריד לו בתלוש. כל כך עזרתי להם. עכשיו, ב"חומת מגן", הם רצחו יהודים בלוד. אני ואחותי היינו בשוק. מי היה מאמין? אנחנו קנינו אצלם בעיר העתיקה, נתנו להם פרנסה, והם בגדו בנו. אם לא הגרעין התורני, הם היו הרוב עכשיו בלוד.
ברכה עצמה גרה בלוד במשך שנים, ומכרה את הבית – לערבי. “יותר משלוש שנים גרתי פה בשכירות ולא מכרתי את הבית, כי רק ערבי רצה לקנות את הבית. עד שאבא שלך בא ואמר: ‘ברכה, אם עכשיו לא נמכור את הבית, לא נמכור כבר‘. ובאמת, עכשיו ממש קשה למכור בלוד, רק ערבים קונים, והם נותנים מעט”.
היא מדגישה כי בעבר הרגישה בטוחה לחיות בעיר לצד ערבים. “יש לנו שכונה ערבית, קראו לה נווה ירק, והייתי נוסעת שם עם האוטו והרגשתי ממש בבית. לא פחדתי. אמרתי: איזה כיף לי, אני בין ערבים ויש לי את הביטחון הזה. היום אני לא אעשה את זה. יום אחד אח שלי לקח אותי, נסענו לבית קברות והוא טעה בדרך ונכנסנו לנווה ירק. אני ממש הרגשתי פחד, לא הרגשתי ביטחון כמו שהרגשתי בצעירותי”.
"למה ערבי כן ומילואימניק לא?”
מה שמטריד גם את הסבתא וגם את הנכד הוא נושא ההעדפה המתקנת. “למשל עכשיו באוניברסיטאות, מי שרוצה ללכת ללמוד רפואה או משהו”, אומרת ברכה, ויאיר משלים: “יש העדפה מתקנת”. “למה לערבי כן וליהודי לא?”, שואלת ברכה.
"יש לי חבר מילואימניק שניסה להתקבל לרפואה”, מספר יאיר. "הוא היה בדיוק על התפר, כי הוא היה במילואים והוא היה צריך גם ללמוד ולהתכונן להתקבל לתואר. ובגלל שהוא סך הכל יהודי שמתגייס לצבא ועושה שירות והולך למילואים, אז לא מגיע לו העדפה מתקנת, והוא לא התקבל”.
ברכה קובעת בנחרצות: “פה שורש הבעיה, שהכול מגיע להם – ואז התחילה השנאה בכל העולם נגדנו”.
כשיאיר שואל אם היא מאמינה שאפשר לתקן, היא מתלהבת: "כן, רק אם יבואו צעירים לכנסת, אלה שהיו מילואימניקים וידעו מה עושים שם ומה עושים להם, רק הם יכולים להציל את המדינה. אני בעד יועז הנדל. כתבתי: אני אתנדב בחינם. אני כבר מחדירה לחברות שלי, עושה להן שטיפות מוח. ‘אבל הוא ימני!’ אבל אמרתי: הוא לא ימני, הוא לא ביביסט. הוא משהו אחר. איפה שיהיה מילואימניק, אני גם שולחת אתכם בכל פעם, עסק של מילואימניק, שם לקנות, שם לפרסם, שם לתת”.
במאי: אדם רובסון
צלם: קובי שרביט
עורך וידאו: תומר אוחנה בן-צבי
מפיק פוסט: גיא חצור
מפיקים בפועל: גיל משעל, יאיר דרוק, אייל וייס
מלהק ראשי: תומר בלולו
תחקיר וליהוק: עילאי אמסלם, קרן לוי
צולם באולפני הפנתר הירוק
