האם המצב במדינה טוב מאי פעם או הכי גרוע בתולדותינו? הדור הזה מופתי או מייאש? ובמי כדאי לבחור? לקראת הבחירות, הפגשנו זוגות של סבים ונכדים לשיחות רציניות על ההבדלים בין דור בוני המדינה לדור הטיקטוק וההייטק במסגרת הפורמט “מדלג דור”.
בתוכנית הראשונה נפגשו סבתא מלכה לוי אליהו והנכדה אור יעיש, שתיהן תושבות נס ציונה.
הוריה של מלכה עלו מתימן בעלייה הגדולה של 1949, קנו בית בנס ציונה ודיברו עם הילדים רק עברית – אבל קללות בערבית-תימנית, היא מודה, היא הצליחה ללמוד. היא עבדה במשך שנים כפקחית מטעם עיריית נס ציונה, ולא אהבה לתת דו"חות, כדי לא לפגוע לאנשים בכיס. במשך כל הקריירה חילקה רק אזהרות, וכונתה "השריף של נס ציונה”.
על אור היא אומרת: “תמיד אני אומרת שהיא הילדה החכמה. ברור שהיא האהובה עליי. בשביל זה אני מתקשרת אליה כל הזמן. היא אוהבת חיי חברה. (את) זה היא לקחה ממני. אני יותר רעשנית. היא הרבה מעירה לי: ‘סבתא, שקט’. למה מי ישן שאני אהיה בשקט?”.
גם אור מאוד אוהבת את סבתא – אם כי על הדרך שלה להביע את זה יש ביניהן מחלוקת: אור טוענת שהיא מבקרת את סבתא כל יום, אבל מלכה עונה: “את שקרנית. כשאני מתקשרת אלייך את אומרת: ‘אני לא יכולה, אני עסוקה’". אור עונה שמלכה פשוט חושבת שהביקורים לא ארוכים מספיק – ומלכה מודה שזה נכון.
“הדור שלי דאג להורים – ביום, בלילה. הדור שלכם – יכול לבוא לבקר, אבל זהו. האבא או האמא לא מרגישים טוב – מקסימום מביאים לו מטפלת, או שולחים אותו לקיבינימט לאיזה בית אבות".
לפי אור, הסיבה היא שהקשר בין הורים וילדים היום הרבה פחות עמוק, מכיוון שרוב ההורים היום שולחים אותם לצהרונים וקייטנות ומבלים איתם פחות “זמן איכות”. בנוסף, כשהם כן צריכים להתמודד איתם, הם מפחדים להגיד להם "לא", והדור הצעיר גדל בתחושת עליונות.
את ילדותה שלה מגדירה מלכה "ילדות נפלאה". לדבריה, היו להם כבשים, פרה, תרנגולות, ברווזים, ברבורים. “לא הרגשנו שאין לנו אוכל בבית".
“גם לי, ברוך השם, לא חסר כלום”, מודה אור, אבל מוסיפה: "בתקופה של סבתא שלי, כל אדם שהיה עובד ומכבד את עצמו, יכול היה להרשות לעצמו מקום מגורים בישראל. כשחיפשתי מקום לשכור עם בן הזוג שלי, היינו בהלם מהמחירים. אני גרה בסטודיו של 40 מטר בחצי מרתף בארבעת אלפים שקל. זוג צעיר, אם אין לו תמיכה מההורים, איך הוא יכול לחיות בישראל?”.
"גם בתקופה שלי היה קשה להשיג דירה”, עונה מלכה. "אף אחד לא קיבל את זה בידיים, ככה, ‘קחי’. נלחמנו". עם זאת, היא מוסיפה: "אף פעם לא הפגנו. גם כשעלו המחירים, אמרנו איזה אידיוטים העם שלנו שלא נלחם כמו בצרפת. היה צריך כל המדינה לעמוד על הרגליים – והמחיר היה יורד".
אור הולכת צעד הלאה: "אין זמן לצאת לרחובות, כי אז לא יהיה לך כסף לאכול. מביאים אותך למצב שאפילו לא יהיה לך זמן להביע את דעתך. גם כשלפיד היה וגם כשבנט היה. זה לא קשור למי היה בשלטון. אף פעם לא מתייחסים לאזרחים. אנחנו מדינה שכל הזמן מתעסקת רק בחוץ, בביטחון”.
אגב ביטחון, הסתבא והנכדה מנס ציונה מזועזעות מהמצב בצפון. מלכה מספרת שפעם אהבה לנסוע לצפון לחופשות, וכיום היא לא מסוגלת, בשל הצער שנגרם לה ממראות ההרס שם. אור מספרת על בעלי עסקים שם שנקלעו לקשיים, אבל מתרשמת מהאמונה האיתנה של התושבים.
סוגיה אחרת שמפריעה לאור היא "השנאה בינינו", שלדבריה נובעת מכך שבערוץ הכנסת מראים כל הזמן את הפוליטיקאים צורחים אחד על השני. היא קוראת לפוליטיקאים לקיים דיונים רגועים יותר, בכבוד הדדי, שיחלחל לצופים.
הדיבור המכבד הזה הוא חלק ממה שהוביל אותה, לדבריה, להצביע לבנט ב-2021 – גילוי שמכניס את סבתה, שהצביעה לחירות ולליכוד מאז שמנחם בגין הגיע לנס ציונה כשהיתה בת 17 ו"שבה את ליבי", להלם. “איך עשית דבר כזה?”. לאחר שמלכה "מפלילה" נכדה אחרת בהצבעה לבן גביר (“עכשיו יגידו שאנחנו ימנים מטומטמים"), מודה אור שגם היא הצביעה לו ב-2022.
מלכה מספרת ש"כל החיים בחרתי ליכוד, ואני לא מסוגלת להזיז את היד, גם כשאני מאוכזבת, גם כשיש לי הרבה כעס על ביבי נתניהו. זה מה יש. כשאני מסתכלת על כל המתמודדים, אני אומרת, אלוהים, מי באמת באמת מושך? מה לעשות? כשיקום מישהו אחר, ביבי ילך הביתה. אבל אין מישהו אחר”. היא מוסיפה שהכי חשוב לא להצביע למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה.
לאור זה פחות משנה – אין לה ציפיות גבוהות מהמנהיגים: “אף אחד לא יביא שלום, אף אחד לא יוריד את יוקר המחיה, אף אחד לא ידאג לצעירים, אף אחד לא יעשה כלום. לא משנה מי ייבחר, כל אחד ידאג לתחת של עצמו. היחיד שדואג למי שבוחר בו – זה החרדים".
הדיבור על חרדים מצית את מלכה. "אני את החרדים, יסלח לי אלוהים, לא סובלת. הם עושים רק בלגן. ‘נמות ולא נתגייס’ – הלוואי ותמות”. המשפט הזה מזעזע את אור, שאומרת: "א צריך לשנוא אותם. צריך להבין שככה הם גדלו". אבל הסבתא מוסיפה: "גדלתי בבית דתי ואני לא מכירה את השטויות שלהם. מי צריך את כל זה? לא ראיתי שזה תרם ששרפו כבישים, השביתו מכוניות”.
סבתא, שמזכירה כל הזמן שגדלה בבית דתי, מספרת שבעלה השני חזר בתשובה. “בורא עולם שיסלח לי – לא בשבילי להיות דתייה". למרות זאת, הם המשיכו לחיות יחד 13 שנים בלי לפגוע אחד באמונתו של השני.
עם בעלה הראשון הסיפור היה קצת יותר מורכב: לדבריה היתה לו "מחלה קשה – מחלת נשים". הוא בגד בה, עבר לחיות עם אישה אחרת ודרש להתגרש – אך היא לא הסכימה. “אהבתי אותו", היא מצהירה. אבל היא גם מדגישה שאסור לזוגות שכבר אין ביניהם אהבה "בשביל הילדים", מכיוון שזה גורם לילדים הרבה יותר נזק מגירושין. על אור, שבגיל 25 עדיין לא התחתנה, היא מותחת ביקורת, וכשאור אומרת "לא עכשיו" היא עונה: “בסדר, לא עכשיו. חכי רבע שעה".
אחד הרגעים הפחות צפויים בשיחה מגיע כשמדברים על עדות. “בתור בחורה מעורבת, אבל בין עדות המזרח, היו פעמים שהרגשתי שמסתכלים עליי בתור מזרחית, ואז זה אוטומטית נחותה, לא חכמה", אומרת דווקא הנכדה, ומוסיפה: “עדיין יש הבדל עדתי, למשל כשאת נכנסת לבית מזרחי לעומת כשאת נכנסת לבית אשכנזי. זה שמיים וארץ”.
דווקא מלכה רואה פחות הבדלים עדתיים: “כל העדות התערבבו באוכל, כבר לא מתייחסים לדברים האלה". אור מנסה להקליל: “גם ככה סושי זה הכי טעים", ומלכה מזדעזעת: “סושי זה אוכל מגעיל".
במאי: אדם רובסון
צלם: קובי שרביט
עורך וידאו: תומר אוחנה בן-צבי
מפיק פוסט: גיא חצור
מפיקים בפועל: גיל משעל, יאיר דרוק ואייל וייס
מלהק ראשי: תומר בלולו
תחקיר וליהוק: עילאי אמסלם וקרן לוי
צולם באולפני הפנתר הירוק