כמעט שישה חודשים לתוך המלחמה עם איראן, המזרח התיכון מגלה מחדש אמת עתיקה: כשמעצמה גדולה מסתבכת במלחמה ארוכה, המדינות הקטנות והבינוניות מתחילות לחפש לעצמן ביטוח. וכאשר כולם מחפשים ביטוח סין אינה צריכה להיות חברת האבטחה. מספיק לה למכור את המצלמות, המל"טים, הטילים, הנמלים והמפעלים. כשהכוח האמריקני נראה מוחלט ריאד מתקרבת לוושינגטון. כאשר ישראל מפגינה עליונות צבאית נפתחת אפשרות להתקרבות לישראל. כאשר איראן מוכיחה שהיא מסוגלת להכאיב מגיעה הפשרה עם טהרן. וכשטורקיה ופקיסטן מציעות מטרייה נוספת ריאד מייד מצטרפת אליה.
זה בדיוק מה שהופך את "ברית מכה", הסכם ההגנה החדש בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן, להתפתחות חשובה הרבה מעבר לשלוש החתומות עליו. סעודיה חיפשה מגן. טורקיה חיפשה דריסת רגל. פקיסטן חיפשה כסף. סין קיבלה את שלושתם.
ברית מכה נחתמה בסעודיה והאיש שמרוויח מכך יותר מכולם אפילו לא הגיע למכה: שי ג'ינפינג. ומי שצריך להיות מודאג ממנה איננו איראן. המסר לטהרן הוא: אל תיבהלו מהתמונה המשפחתית במכה.ניתן להעריך שבייג'ינג מעוניינת לחזק בדיוק את הפרשנות הזאת: הברית אינה צריכה להפוך לחזית סונית היוצאת למלחמה באיראן. סעודיה מקבלת שכבת הגנה; פקיסטן מקבלת כסף ומעמד; טורקיה מקבלת השפעה; ואיראן מקבלת סיבה שלא לראות בכל התארגנות סונית הכרזת מלחמה.
ההסכם קובע כי התקפה על אחת תיחשב להתקפה על כולן, אם כי בינתיים לא ברור מה בדיוק תעשה כל אחת במקרה המבחן האמיתי. הברית עדיין אינה נאט"ו מוסלמי, אבל היא בהחלט איתות: מדינות האזור אינן מוכנות עוד להפקיד את כל ביצי הביטחון שלהן בסל האמריקני.
סון דזה כתב כי "המצביא המוכשר מכניע את צבא האויב בלי קרב". בייג'ינג אינה צריכה להחליף את הצי החמישי האמריקני, להקים עשרות בסיסים במפרץ או להתחייב למות למען ריאד. להפך: המודל הסיני עובד טוב יותר כאשר האמריקנים משלמים את חשבון הביטחון, ואילו הסינים גובים את חשבון המסחר. המזרח התיכון החדש אינו מתחלק עוד בין ידידי איראן לאויביה. הוא מתחלק בין מי שמייצר כוח לבין מי שמחפש ליד איזה כוח כדאי לעמוד.
הברית הסונית שאינה רוצה להיות אנטי־איראנית
לכאורה, שלוש מדינות סוניות גדולות מקימות ברית ביטחונית בשעה שאיראן מנהלת עימות מול ארצות הברית וישראל. בטהרן אפשר היה לפרש זאת מיד כהקמת חזית סונית נגדה.
אלא שהמסר הפומבי של אנקרה ואסלאמאבאד הפוך: הברית אינה מכוונת נגד איראן או נגד מדינה מסוימת. מאחורי הקלעים, לפי ההיגיון האסטרטגי המיוחס לערוצים הסיניים, בייג'ינג מעוניינת שטהרן תבין דבר נוסף: אין הכרח לראות בברית מנגנון שנועד להצטרף למלחמה נגד איראן.
המשמעות מבחינת האיראנים מרגיעה למדי. גם אם החות'ים ימשיכו להטריד את סעודיה, לא בטוח שטורקיה או פקיסטן ירוצו להפציץ את צנעא. קל לחתום במכה על סעיף "אחד למען כולם"; קשה יותר להסביר לציבור באנקרה מדוע חיילים תורכים צריכים להילחם בתימן.
גם סעודיה עצמה אינה בהכרח מחפשת מלחמה עם איראן. היא מחפשת ביטוח מפניה.
מכאן נולד מסר סיני אפשרי נוסף לטהרן: הברית הסונית החדשה יכולה לשמש לא רק כמנגנון הרתעה מול איראן, אלא גם כמשקל נגד למערכת אזורית אחרת הנשענת על ישראל, איחוד האמירויות, בחריין וכוויית ועל קשריהן הביטחוניים עם וושינגטון.
עבור בייג'ינג זהו איזון כמעט מושלם. היא אינה רוצה איראן מנצחת, משום שאיראן חזקה מדי עלולה לערער את המפרץ ולסכן את נתיבי האנרגיה. היא גם אינה רוצה איראן מובסת ומתפוררת, משום שאיראן היא ספקית אנרגיה, שותפה מדינית ומכשיר לאיזון העוצמה האמריקנית. סין רוצה איראן חזקה מספיק כדי לשרוד אך חלשה מספיק כדי להזדקק לה.
פקיסטן היא הדלת הסינית למפרץ
הקשר הביטחוני בין בייג'ינג לאסלאמאבאד עמוק מאוד. חלק משמעותי מהמערכות הפקיסטניות נשענות על טכנולוגיה סינית, וה־JF-17, למשל, הוא תוצר של שיתוף פעולה סיני־פקיסטני.
אם פקיסטן הופכת לצלע מרכזית בארכיטקטורה הביטחונית החדשה של המפרץ, סין מקבלת מפתח לדירה בלי להזדקק לחוזה שכירות משלה.
מערכות נשק דורשות תחזוקה, חלפים, תוכנה, הכשרה, תקשורת ושדרוגים. לכן מי שמוכר מערכת צבאית אינו מוכר רק מתכת. הוא מוכר מערכת יחסים לעשרים שנה.
אם בעתיד יידרשו סעודיה, פקיסטן וטורקיה לפתח יכולות משותפות של מל"טים, הגנה אווירית, מודיעין או תקשורת, לסין כבר יש יתרון מובנה דרך פקיסטן.
הכסף הגדול נמצא דווקא מחוץ לשדה הקרב
אבל הטעות תהיה לראות במהלך הזה רק דרך פריסקופ צר הרי הפרס הגדול של סין הוא כלכלי. המפרץ הוא מקור אנרגיה קריטי עבור הכלכלה הסינית ושוק עצום לתשתיות, טכנולוגיה, מכוניות חשמליות, תקשורת, בינה מלאכותית, נמלים וציוד צבאי. ככל שמדינות המפרץ רוצות לצמצם את תלותן בארצות הברית, הן מחפשות ספקים נוספים.
סין מציעה עסקה שקשה להתחרות בה: אנחנו לא שואלים אתכם כיצד לנהל את המדינה, לא דורשים ברית אידיאולוגית, ונשמח לבנות לכם גם את הנמל, גם את רשת התקשורת וגם את מפעל המל"טים.
לפי נתונים שפורסמו בישראל, היקף הסחר הסיני עם סעודיה ועם איחוד האמירויות הגיע ב־2025 לכ־108 מיליארד דולר עם כל אחת מהן. כלומר, מבחינת בייג'ינג המפרץ אינו שוליים גיאופוליטיים הוא עסק של מאות מיליארדים.
מי שמוכר מל"ט מרוויח פעם אחת. מי שבונה את המפעל, מספק את הרכיבים, מאמן את המהנדסים, מעדכן את התוכנה ומוכר את החלפים מקבל לקוח לדור שלם.
ואז מגיעה טייוואן
ככל שהמפרץ הופך מורכב יותר, וככל שוושינגטון נדרשת להגן על בסיסים, בעלות ברית ונתיבי שיט, בייג'ינג מקבלת מרחב נשימה במזרח אסיה. ההתנהלות הסינית האסרטיבית סביב טייוואן ובמרחב האינדו־פסיפי נמשכת בזמן שתשומת הלב העולמית מפוצלת בין זירות אחרות.
ומה כל זה אומר לישראל?
ישראל עלולה למצוא את עצמה מול מזרח תיכון שבו כבר אין חלוקה פשוטה בין "המחנה האיראני" ל"מחנה הפרו־אמריקני". במקום שני מחנות נוצרים כמה מעגלי כוח חופפים: ישראל והשותפות להסכמי אברהם; איראן ושלוחותיה; טורקיה־סעודיה־פקיסטן; ומעל כולם סין, שמדברת עם כולם ומתחייבת כמעט לאף אחד.
ההזדמנות הישראלית נמצאת דווקא באבו דאבי
אבל לישראל יש מהלך נגדי והוא אינו עובר בריאד.הוא עובר באבו דאבי כשאיחוד האמירויות צריכה לבחון את ברית מכה בזהירות. מרכז כוח המורכב מסעודיה, טורקיה ופקיסטן אינו רק מנגנון נגד איראן. אם הוא יהפוך למסגרת מדינית־צבאית קבועה, הוא עשוי לשנות גם את מאזן הכוחות בתוך העולם הסוני.
מבחינת האמירויות, זו שאלה אסטרטגית. אבו דאבי והאמירויות כולל כווית ובחריין השקיעו במשך שנים בבניית מדיניות חוץ עצמאית, צבא מתקדם, מוקדי השפעה אזוריים וכלכלה שאינה מוכנה לחיות בצלה של ריאד. עכשיו סעודיה מנסה לבנות מועדון ביטחוני שבו היא מחזיקה את המפתחות, טורקיה מביאה את השרירים ופקיסטן מביאה את הפצצה.אין סיבה שהאמירתים "יתלהבו".
וזו בדיוק ההזדמנות של ישראל. לא להציע לסעודיה עוד שכבת הגנה. להפך. ישראל יכולה להעמיק את הציר עם איחוד האמירויות סביב אינטרס משותף: מניעת היווצרותה של הגמוניה אזורית חדשה איראנית, טורקית או סעודית.
החיבור אינו חייב להתחיל בטנקים ובטילים. הוא יכול להיבנות דרך טכנולוגיה, סייבר, אנרגיה, נתיבי סחר, השקעות, נמלים, קשרים עם הודו ויצירת מרחב כלכלי שמחבר את הים התיכון למפרץ ולאוקיינוס ההודי. הסכמי אברהם, בהסתכלות הזאת, אינם רק הסכם שלום.הם יכולים להפוך לברית של מדינות שאינן מוכנות שמישהו אחר יחליט עבורן כיצד ייראה המזרח התיכון.
ברית מכה מלמדת משהו עמוק יותר.סעודיה מחפשת מי ישמור עליה שפקיסטן מחפשת מי יממן אותה. בעוד טורקיה מחפשת על מי להשפיע.וכאמור, איראן מחפשת כיצד לשרוד וישראל צריכה לחפש מי חולק איתה אינטרס.
וסין? סין אינה מחפשת, היא מחכה בעוד ארה"ב נלחמת. איראן יורה. סעודיה מתלבטת. טורקיה מתקדמת. ישראל מחשבת מסלול מחדש. פתגם סיני אומר: "כשהרוח משתנה, יש שבונים חומות ויש שבונים טחנות רוח". ישראל בונה מערכות הגנה. איראן בונה טילים. סעודיה בונה בריתות. ארצות הברית מנסה להחזיק את הסדר הישן וסין? מוכרת לכולם את טחנות הרוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
