את ההכרה של קולומביה ברמת הגולן צריך להפוך למערכה מדינית

החלטת קולומביה להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן היא הישג מדיני חשוב, וראוי לברך עליו ואת העושים במלאכה. לראשונה מאז ההכרה האמריקנית ב־2019 מצטרפת מדינה נוספת ומכירה במציאות השוררת בשטח כשישה עשורים ובעובדה שרק שליטה ישראלית ברמה היא שמבטיחה יציבות, ביטחון ושגשוג באזור שהיה קודם לכן רווי איומים. קולומביה היא השנייה, ואסור שתהיה האחרונה.

אלא שלצד הברכה צריך לומר: ישראל איחרה להבין שההכרה הבינלאומית בריבונותה בגולן איננה עניין הצהרתי או סמלי, אלא יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה. על אחת כמה וכמה לאחר 'איחודה של סוריה' תחת שלטונו של א־שרע.

באפריל 2025 ביקר רה"מ נתניהו בהונגריה ונפגש עם נשיא הונגריה דאז, ויקטור אורבן, אולי הידיד המובהק ביותר שהיה לישראל באיחוד האירופי. זה היה חלון הזדמנויות יוצא דופן. ישראל היתה צריכה להגיע לבודפשט כאשר הכרה הונגרית בריבונות בגולן נמצאת בראש סדר היום המדיני. ההכרה לא הושגה, ספק אם הופיעה ברשימת הנושאים שעלו. השאלה איננה במי האשם, אלא מדוע הנושא לא תועדף ומה ניתן ללמוד מכך כדי שלא להחמיץ שוב הזדמנויות היסטוריות.

החמצה נוספת

כך גם עם נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי, מגדולי ידידי ישראל בעולם. באפריל האחרון השקיעה ישראל, בצדק, מאמצים וכבוד רב בביקורו ובהיותו המנהיג הזר הראשון שהשיא משואה ביום העצמאות. אבל לצד הסמליות המרשימה היה צריך להציף סוגיה אסטרטגית: ידיד אמת של העם היהודי צריך להכיר במציאות שנוצרה בגולן ולהבין כי ריבונות ישראל בגולן היא הנוסחה היחידה להבטיח ביטחון ויציבות.

ההחמצה הגדולה יותר התרחשה סביב עליית משטרו של א־שרע בסוריה. מדינות המערב מיהרו לפתוח בפניו דלתות, להעניק לגיטימציה לממשלו ולהקל סנקציות. ארה"ב הסירה את משטר הסנקציות הרחב על סוריה. ישראל היתה צריכה להציב כבר אז משוואה לידידותיה: הכרה במשטר החדש תמורת הכרה בריבונותנו בגולן. קרי, אם אתן מחזקות את המשטר החדש בדמשק ומאמצות את עקרון "שלמותה הטריטוריאלית של סוריה", אל תשאירו בתוך הנוסחה הזאת, במשתמע, גם את רמת הגולן. הכרה במשטר החדש היתה צריכה להיות מנוף לקיבוע החרגת הגולן מן התביעה הסורית, לא מהלך המתרחש ללא תמורה מדינית לישראל. אגב, גם א־שרע עצמו היה מקבל זאת, אפילו בחריקת שיניים.

מהלך כזה נדרש, במישרין למול בעלות הברית או בעקיפין בסיוע אמריקני. ארה"ב, שהכירה בריבונות ישראל בגולן, השקיעה הון מדיני בחיזוק סוריה החדשה ובהחזרתה למשפחת העמים. ישראל היתה צריכה לבקש ממנה להפעיל את השפעתה על בעלות בריתה: מי שמקבל אור ירוק אמריקני להתקרב לדמשק, יתבקש במקביל להכיר במציאות הבלתי הפיכה בגולן.

להציב יעדים ברורים

נדמה שעכשיו סוף־סוף מתחיל 'לרדת האסימון'. ההתקרבות בין אנקרה לדמשק וההתעקשות הסורית המפורשת על הגולן גורמות לממשלת ישראל להבין באיחור שאנחנו צועדים למלכוד מדיני שישראל עוד עלולה לפגוש במלוא עוצמתו בשנים הקרובות.

אלה רק חלק מהתהליכים שהופכים את האיום לדרישה לנסיגה ישראלית מהגולן למוחשיים יותר. ככל שהמשטר הסורי יתבסס, יגברו הקולות שיבקשו "להשלים" את שיקומה של סוריה באמצעות העלאת שאלת הגולן מחדש.

בראי אלה, ישראל חייבת לנהל מערכה מדינית לחיזוק ההכרה הבינ"ל על ריבונותה בגולן. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. ישראל צריכה להציב יעדים ברורים בדמות מדינות שבהן קיימת כיום תשתית פוליטית ומדינית נוחה במיוחד למהלך של הכרה בריבונות ישראל בגולן. היגיון דומה צריך להיות מופעל גם כלפי המדינות שכבר גילו 'אומץ מדיני' בסוגיית ירושלים. מי שהכיר בירושלים כבירת ישראל, הכרה מורכבת יותר (שכן היא בעלת מרכיבים דתיים) העביר אליה שגרירות או אימץ עמדה חריגה לטובת ישראל, הוא קהל היעד הטבעי. ארגנטינה, פרגוואי, הונדורס, גואטמלה, צ'כיה, סלובניה וסרביה, הן מדינות שצריך במיידית לנהל מולם דיאלוג ישראלי ואמריקני בהקשר זה.

אחרי כמעט 60 שנות שליטה ישראלית בגולן, הגיע הזמן להפוך את המציאות בשטח גם למציאות מדינית. קולומביה הוכיחה שזה אפשרי. עכשיו צריך להפוך הישג בודד למסה קריטית.