דרושה אסטרטגיה אמריקנית אחרת מול טהרן

בוושינגטון אין חדש תחת השמש. הנשיא דונלד טראמפ אמנם ריכך לאחרונה את הצהרותיו, אך עדיין דבק בתפיסה שלפיה ניתן להביא את איראן להתגמש באמצעות לחץ צבאי בשתי הסוגיות החשובות ביותר לאמריקה - מצר הורמוז והגרעין.

זו תפיסה אמריקנית מובנת, אך היא מחמיצה באופן יסודי את הלך הרוח של המשטר האיראני - ולכן גם את סיכויי ההצלחה מולו. לזכות טראמפ עומדות ההכרה באיום האיראני ויצירת איום צבאי אמין נגדו - תקדים נשיאותי שייזקף לו לדורות. זהו תנאי הכרחי להתמודדות עם המשטר האיראני, אך רחוק מלהספיק.

ארה"ב לא מבינה את הפער התרבותי בינה לבין המשטר האיראני: בעוד האמריקנים חושבים במונחים של בחירות וכלכלה, המשטר בטהרן חושב במונחים של נצח ואמונה. מבחינתו, עצם עמידתו מול המעצמה הצבאית החזקה בעולם היא ניצחון, גם לאחר שספג מכה קשה. לכן הוא מאמין שיוכל להמתין עד שטראמפ ימצמץ ראשון, ושאורך רוחו רב מזה של אמריקה. הישגים צבאיים נוספים לא ישנו זאת, במיוחד לאחר שאיראן הסתגלה ומצאה דרכים א־סימטריות להמחיש את מחיר המערכה נגדה.

במצב הנוכחי אין סיבה לצפות שהמשטר יתגמש. גם חידוש הלחץ הצבאי לא ישנה את תפיסתו: מבחינתו פשרה היא תבוסה, והזמן פועל לטובתו. לכן טראמפ ניצב במלכוד: לא המצב הקיים ולא הסלמה צבאית יביאו לתוצאה הרצויה.

אך יש גם חדשות טובות: המשטר האיראני מעולם לא היה קיצוני כל כך, אך גם לא פגיע כל כך. ההנהגה מפוצלת, אין מנהיג עליון בעל שיעור קומה היכול להופיע בציבור, בעיות היסוד רק החמירו, וספק אם האזרח האיראני - ואף חלק מההנהגה - שבעי רצון מהשתלשלות האירועים בחודשים האחרונים.

לפיכך, אין מנוס מקידום מערכה ארוכה וסבלנית שתכליתה הפלת המשטר האיראני, תוך זניחת מגעי הסרק המתנהלים עימו. המערכה צריכה לשלב פעולות צבאיות שיערערו את יציבות המשטר, לצד צעדים נוספים שיאיצו את נפילתו, ובראשם חיזוק האופוזיציה האיראנית והפעלת קמפיין משודרג של לחץ כלכלי מרבי. זה לא יהיה קצר או קל, אך לנשיא האמריקני אין כיום חלופה שאינה כניעה אמריקנית.

במקביל, זה הזמן לקדם במהירות חלופות יבשתיות ואחרות למצר הורמוז, שיפחיתו את חשיבותו האסטרטגית הגלובלית, בדומה לתהליך הגמילה של אירופה מיבוא אנרגיה מרוסיה. כל פעולה תוקפנית מצד איראן צריכה להיענות בתגובה חריפה שתתמקד ביעדים התורמים לערעור יציבות המשטר.

יש רגעים שבהם מנהיגים נבחנים בהחלטה אסטרטגית אמיצה וצופה פני עתיד, גם כאשר אינה משרתת את האינטרס הפוליטי הצר. טראמפ, שכבר הפגין אינטואיציות נכונות מול התוקפנות האיראנית, ניצב כעת בפני הזדמנות צ'רצ'יליאנית להבהיר שאין בכוונתו לפייס את התנין האיראני בתקווה שיאכל אותו אחרון. כמו צ'רצ'יל, גם הוא עשוי לגלות שזו החלופה היחידה שנותרה לו.