משבר אמון: הסדקים ביחסי נתניהו וטראמפ מעמיקים

האווירה ששוררת בבירה האמריקנית ערב פגישתו של ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא טראמפ משקפת נאמנה את מגמת ההתקררות שהסתמנה ביחסים בין בעלות הברית בחודשים האחרונים. גם אם יתברר שבשיחה אמש הדגיש הנשיא את מחויבותו העמוקה לביטחונה של ישראל וחזר על אמירותיו שיחסיו עם נתניהו תקינים או אפילו מצוינים, לא יהיה בכך כדי להסתיר את הסדקים הרבים והמתרחבים בין שתי השותפות – סדקים היוצרים איום ממשי על ליבת היחסים המיוחדים.

חילוקי הדעות בין ירושלים לוושינגטון אינם מוגבלים הפעם לזירה אחת, אלא מצטיירים כמערכתיים ומקיפים קשת רחבה של מוקדי אי-הסכמה, לצד הימנעות אמריקנית משיתופה של ישראל בהשקת מהלכים אסטרטגיים עתירי חשיבות עבורה. בין היתר, הביע הבית הלבן נכונות למכור לטורקיה מטוסי F-35 מתקדמים, חתם עם ריאד על הסכם להקמת כור גרעיני אזרחי (בכפוף להתקדמות סעודית בנתיב הנורמליזציה במסגרת "הסכמי אברהם"), וחשוב מכל – ממשיך לנהל מגעים לחידושה של הפסקת האש עם איראן, במקביל לאיומיו של הנשיא להסלים את העימות עמה. כל זאת נעשה מבלי שישראל עודכנה ביוזמות אלה, כולל במתווה הפסקת האש המקורי שעיצבה ארה"ב, שמשמעויותיו לגביה הן מפליגות – בעיקר בזיקה למרחב הגרעיני.

שורשי המשבר - בבית הלבן

הסיבה המרכזית לירידה התלולה במפלס התיאום האסטרטגי-מדיני, בעוד רמת התיאום הטקטית, המודיעינית והמבצעית נותרה גבוהה, מעוגנת במשבר אמון. מטען זה נוצר אצל הנשיא ורוב יועציו הבכירים ביחסם לאמינותו של ראש הממשלה.

נקודת המפנה המרכזית הייתה התסריט רווי האופטימיות ששרטט נתניהו בפני טראמפ ערב המלחמה בפברואר, אודות הפוטנציאל להשיג ניצחון מוחלט בזירה האיראנית ולהניח תשתית לחילופי משטר בטהרן – תסריט שהתברר עד מהרה כבלתי מציאותי בעליל. אל כך מתווסף המאמץ ההסברתי הישראלי להשפיע לאחרונה על קהלי יעד אמריקנים בכיוון לעומתי עוד יותר כלפי איראן, תוך ביקורת מרומזת וגלויה על חלק מאנשי הנשיא, דבר שמסביר את הטינה שפיתחו בכירים בסביבתו של הנשיא, ובראשם סגן הנשיא ואנס, כלפי ראש הממשלה.

ישראל חשופה בצריח בדעת הקהל

בניגוד למשברים בעבר שבהם נהנתה ישראל מרשת ביטחון פנימית איתנה ורחבה בציבור האמריקני, כיום היא חשופה בצריח. דעת הקהל – כולל בקרב הקהילה היהודית והתנועה הרפובליקנית, שלא לדבר על המפלגה הדמוקרטית – הפכה ברובה לביקורתית, אם לא עוינת, כלפי עמדותיו ומהלכיו של נתניהו. הציבור האמריקני מביע ביקורת הן על הדרך שבה ניהל נתניהו את המערכה בעזה, למרות שעצם המאבק הצבאי בחמאס נתפס כמוצדק מאין כמוהו, והן על אסטרטגיית הדחיינות שלו בכל הקשור לקידומם של תהליכים מדיניים במישור האזורי הרחב.

בשורש המשקעים המעכירים את היחסים עומדת התחושה הרווחת בוושינגטון שגם היום, כמו בפברואר, שואף נתניהו לגרור את ארה"ב להסלמה במפרץ. בתפיסה האמריקנית, שאיפה זו נובעת לא רק משיקולי ביטחון לאומי חיוניים אלא בעיקר משיקולים פוליטיים, קואליציוניים ואלקטורליים הסותרים את סדר העדיפויות של הנשיא, שכן מערכה צבאית ממושכת ונרחבת נתפסת בעיניו כתסריט גרוע מכל בחינה אפשרית.

על רקע זה, ולנוכח בידודה הגובר של ישראל בזירה הפנים-אמריקנית, ניתן רק לקוות שהמפגש יצליח להיות הזרז לאתחול ביחסים ולשיפור באווירה. אתחול כזה ידרוש התעקשות ישראלית מובנת בסוגיות הליבה, כמו המכלול הקשור לגרעין האיראני, לצד נכונות מקבילה "לשחק" במגרשו של הבית הלבן ולהפגין גמישות טקטית ויצירתיות במישורים אחרים – זאת למרות המחיר הפוליטי המסוים שצעדים אלה עלולים לגבות מנתניהו שלושה חודשים לפני יום הבחירות לכנסת.