לעולם לא אשכח את היום, 22 בנובמבר 2012, שבו קיבלתי שיחת טלפון דחופה ממשרד ראש הממשלה, שבה נאמר לי כי נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, עומד לבקש מבית הדין הבינלאומי להטיל סנקציות על ישראל על כיבוש בלתי חוקי של יהודה ושומרון. "קיומה של ישראל בסכנה", נאמר לי, ולאחר מכן הונחה עליי, כשגריר ישראל בוושינגטון, לבקש עזרה מחברנו הטוב ביותר בסנאט. הונחה עליי להתקשר מיד ללינדזי גרהאם.
יחד עם הסנאטורים ג'ו ליברמן וג'ון מקיין, גרהם היה השלישי מבין "שלושת החברים" (The Three Amigos) המפורסמים שניהלו למעשה את משרד החוץ הפרטי, טיילו יחד ברחבי הגלובוס ופגשו מנהיגי עולם. למרות שנחשבו דאז כשמרנים, הם היו מתויגים כיום כמרכזנים, תומכים במדיניות חוץ אמריקאית אקטיביסטית ותומכים נלהבים של ישראל. ליברמן, כמובן, היה יהודי ולמקיין היה קשר ארוך שנים עם הקהילה היהודית האמריקאית, אבל לינדזי גרהאם מדרום קרוליינה הגיע ממדינה עם מעט יהודים יחסית. הוא גם לא היה אוונגלי או נוצרי הדוק. אלא, אהבתו לישראל מקורה בתחושת הצדק העמוקה שלו, בהערכתו הריאליסטית את צורכי הביטחון של אמריקה, ובכבוד העמוק שלו ליצירתיות ולחוסן של העם בישראל.
אין זה אומר שלינדזי היה חסר ביקורתיות. כמקדם שלום בלתי פוסק בין ישראל לערב הסעודית, הוא גער בסירובה של ממשלת ישראל הנוכחית להיענות לבקשתה של ריאד, הרטורית ברובה, לדון ב"נתיב" להקמת מדינה פלסטינית. "נתיב", הוא הדגיש, הוא דבר עם חצץ ואינו חייב להוביל למדינה פלסטינית. עם זאת, הוא יסלול את הדרך לשלום עם ריאד.
אך יהיו אשר יהיו חילוקי הדעות שהיו לו עם ממשלתנו, לינדזי תמיד היה שם כשישראל הייתה זקוקה לו. הוא היה שם ב-2012, כאשר לאחר שצלצלתי אליו עם חדשות על תוכניתו של מחמוד עבאס, הוא גייס במהירות את תמיכת הקונגרס נגד הצעד ולחץ בהצלחה על הנשיא הפלסטיני לסגת. הסנאטור היה שם שוב בשנים האחרונות כאשר הבאתי שתי משלחות של מפונים ישראלים מהצפון לוושינגטון. הוא פגש את שתיהן ונתן להם את מלוא הבנתו ותמיכתו.
ג'ון מקיין נפטר ב-2018 וג'ו ליברמן ב-2024, וכעת גם לינדזי גרהאם איננו. מותם הנחית מכה קשה על מעמדה של ישראל בקונגרס, אשר באופן היסטורי היה מקור התמיכה העיקרי שלנו בוושינגטון. נשיאים באים והולכים, אך סנאטורים וחברי קונגרס יכולים להישאר בתפקידם שנים רבות. בניגוד לעבר, כאשר ישראל התמודדה עם נשיא בעייתי, היא תמיד יכלה לסמוך על הקונגרס. כיום, אין לנו למי להתלונן - אין לנו דרך חזרה. אם יתעורר הצורך, הרפובליקנים לא יגנו עלינו מפני טראמפ והדמוקרטים לא יגנו עלינו כלל.
ייתכן שהמצב הקשה אינו קבוע ועשוי להשתנות עם הזמן, אך בעתיד הנראה לעין ישראל תצטרך לעבוד קשה כדי להחזיר לעצמה מידה מסוימת של גיבוי בקונגרס. בשבוע שעבר נפגשתי עם רם עמנואל - אני מכיר אותו שנים רבות, לא כדי להתווכח איתו על ביקורתו החריפה כלפי ישראל, אלא כדי לשאול אותו, בפשטות, "האם יש דרך חזרה?" תשובתו הייתה ראויה להקשבה: בין אם בחזית הסורית, הלבנונית או הפלסטינית, ישראל חייבת להראות איזושהי תנועה. "התדמית של ישראל שאינה מוכנה לנקוט אפילו צעדים סמליים פוגעת עמוקות במעמדה של ישראל בגבעת הקפיטול", אמר. לינדזי גרהאם היה מסכים בחיבה ומייעץ לנו, כידיד אמיתי, לדון בנתיב זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו