לא מבודדת, לא צמאת דם: התשובה הישראלית לסגן הנשיא ואנס

כשנשאלתי בראיון טלוויזיה שנערך לאחרונה האם אני חושב שסגן הנשיא ג'יי.די. ואנס צדק באומרו שמלבד ארצות הברית אין לישראל חברים בעולם, עניתי בתוקף "לא", ומניתי את החברים הרבים שיש לישראל בדרום אמריקה, אפריקה, המפרץ הערבי, וחשוב מכל, בהודו. "זוהי מדינה עם אוכלוסייה גדולה פי ארבעה מזו של ארה"ב", הסברתי, "שמנהיגה, מודי, ביקר בישראל יום לפני המלחמה עם איראן כדי להכריז על אהבתו לישראל על במת הכנסת".

מספר ימים לאחר הראיון, נשאל ראש הממשלה נתניהו את אותה שאלה לגבי הצהרתו של ואנס ונתן בדיוק את אותה תשובה, תוך הדגשת קשרינו המצוינים עם הודו. אך בשני המקרים, המראיינים הציגו את השאלה הלא נכונה. הם היו צריכים לשאול, "האם ג'יי.די. ואנס צודק כשאמר ש'ישראל לא יכולה להרוג את דרכה החוצה מכל בעיית ביטחון לאומי'?" התשובה היא אפילו יותר נחרצת: "לא!".

ההאשמה שישראל משתמשת בכוח ברוטלי כדי לפתור את כל בעיות הביטחון שלה היא ראשית, והיסטורית, שקרית. זוהי המדינה אשר בשנת 1949 חתמה על הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות ערביות אשר רק שנה קודם לכן ניסו להשמיד אותה. בשנת 1967, אותה מדינה הציעה להחזיר כמעט את כל השטחים הנרחבים שכבשה במלחמת ששת הימים בתמורה לשלום עם המנהיגים הערבים אשר שוב ביקשו להשמידה.

השלום שישראל ביקשה

תגובתם הייתה שלושת ה"לאווים" - אין הכרה, אין משא ומתן, אין שלום. זוהי המדינה, ישראל, אשר החזירה את חצי האי סיני, שטח שגודלו גדול פי שלושה מגודלה, בתמורה לשלום עם מצרים. אנחנו האומה שחתמה על הסכם שלום עם המחבל המושבע ערפאת, אשר במשך עשרות שנים התמחה ברצח ישראלים. עד מהרה הוא חזר לרצוח ישראלים, ועדיין ביקשנו שלום איתו.

ישראל היא המדינה אשר, בתמיכתם הנלהבת של הנשיאים אובמה, ביידן, וכן, טראמפ, ניסתה להימנע ממלחמה עם חמאס על ידי תשלום כסף קטארי.

ישראל היא המדינה שאולי עשתה יותר מכל מדינה אחרת בעולם כדי להימנע מהצורך לפתור את כל בעיות הביטחון שלה בכוח. ובכל זאת, ישנן כמה בעיות שאין לישראל ברירה אלא לטפל בהן כך. כפי שסגן הנשיא ואנס יודע היטב, אין פתרון דיפלומטי לבעיותיה של ישראל עם חמאס, חיזבאללה ואיראן. עם אויבים שנשבעו למחוק אותנו מהמפה, אין אפשרות דיפלומטית, רק הגנה.

עלילה שחדרה למיינסטרים

אבל מעבר להיותה לא מדויקת ולא הוגנת, הטענה שישראל הורגת את כל בעיותיה היא אהובה בקרב אנטישמים. היא משקפת את אותה שנאת יהודים העומדת מאחורי הטענה שישראל הרגה 70,000 פלסטינים מבלי לציין שמחציתם היו מחבלים ואזרחים שנהרגו ע"י טילי המחבלים שנפלו בתוך הרצועה, ופלסטינים שנפטרו מסיבות טבעיות. אותם גזענים רואים בישראלים עם מרושע ייחודי שרוצה רק לרצוח נשים, ילדים ועיתונאים.

באופן מדאיג, עלילת הדם הזו חדרה מהשוליים הרפובליקנים והדמוקרטים הרדיקליים למיינסטרים של שתי המפלגות. האשמה דומה של תאוות דם ישראלית הועלתה על ידי המועמד הדמוקרטי המשוער לנשיאות, רם עמנואל, בנאומו בתל אביב. אין זה אומר שלוואנס ועמנואל יש בעיה עם המדינה היהודית, אבל למדינה יש בעיה עם התפשטות, גם אם לא מכוונת, של סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים. טיפול בבעיה זו הוא באחריותם של כל הישראלים, ובמיוחד של מנהיגינו.

אף על פי שאסור לנו להפסיק לשאוף לשמר את הברית החשובה שלנו עם ארצות הברית, עלינו לתקן בכבוד אך בתקיפות מנהיגים אמריקנים כאשר הם מפיצים שקרים על ישראל, משמיצים את אופיינו הלאומי ומעוותים את ההיסטוריה שלנו. לישראל יש חברים רבים בעולם, עלינו להכריז. ישראל מגינה על עצמה כשצריך, אך עושה שלום בכל הזדמנות.