להתכונן לתכתיב איראני גם בעזה

רגע לפני חתימת הסכם המסגרת ההיסטורי בין ישראל ללבנון ביום שישי האחרון (בתיווך אמריקני), עדיין היתה לבנון סעיף מרכזי בהסכם הדו־צדדי בין ארה"ב לאיראן. אסור שנשכח זאת. כי לאורך עשרת השבועות האחרונים ארה"ב של טראמפ אפשרה בפועל למשמרות המהפכה, גם אם באופן חלקי, להכתיב לישראל (באמצעות האמריקנים) כיצד להתנהל מול חיזבאללה בלבנון.

לאורך יותר מחודשיים, למרות הצהרות ודיבורי גבוהה־גבוהה, ישראל היתה מוגבלת, ולא פעם אף משותקת, מול חיזבאללה. היא חדלה לפגוע בכוחו ובהתעצמותו של הפרוקסי האיראני בלבנון, פעלה מולו רק במשורה ורק נגד איומים מיידיים, הכל בכפוף להוראות פתיחה באש מאוד מגבילות. האם כל זה הסתיים עתה? האם עכשיו, בעקבות הסכם המסגרת עם לבנון, שוב יש לישראל חופש פעולה מול חיזבאללה בלבנון? ספק רב.

טראמפ, למרות ההסכם בין ישראל ללבנון, עדיין שועט להסכם עם איראן, והתנהלותו מתאפיינת בחוסר יציבות, בזגזוג ובהפכפכנות. מבחינתה של איראן, הסכם מול ארה"ב עדיין מותנה בכבילת ידיה של ישראל בלבנון, וארה"ב טרם הסירה מישראל את הכבלים הללו.

ישראל צריכה לנסות להשתחרר מהכבלים הללו, וגם לעשות עוד משהו: להתכונן לעוד תרחיש קשה עבורה, שאינו מופרך כלל: האפשרות שגם ההתנהלות הישראלית בעזה תוכפף להבנות איראניות־אמריקניות.

האיראנים, הקטארים וחמאס עצמו לוחצים בכיוון זה כבר כמה שבועות, ובאווירת "הסכם בכל מחיר" שטראמפ שועט אליו - אין לדעת לאן יתגלגלו הדברים גם בזירה הדרומית שלנו.

לשקול "וטו"

בכל הנוגע ללבנון, ישראל עמדה ועומדת על שלה. הדרג המדיני הבטיח, חרף הלחצים הכבדים מוושינגטון, שצה"ל יישאר שם כל עוד צורכי הביטחון מחייבים זאת. הסכם המסגרת, כך נראה, מאפשר זאת, אחרי עימות לא פשוט עם הבית הלבן. עימות דומה מול וושינגטון בעקבות דרישה איראנית, אך הפעם בסוגיית עזה - יהיה הכרח המציאות אם טראמפ יפנה לנו שוב עורף. ייתכן בהחלט שלאור ההתנהלות האמריקנית מולנו בשלושת החודשים האחרונים כדאי לשקול כבר עתה "וטו" פומבי מוקדם, וטו של ברזל, על כל הגבלה של פעילות ישראלית צבאית מול חמאס עזה.

בסיפור של עזה, אף שהסיכון הראשון במעלה עבורנו הוא ביטחוני, ישראל מחויבת אף יותר בהיבט המוסרי. מקבלי ההחלטות בוושינגטון, ובראשם הנשיא טראמפ, חייבים לשמוע זאת מאיתנו בקול צלול: עבורנו טבח 7 באוקטובר אינו רק קו פרשת מים ביטחוני, אלא בראש ובראשונה קו פרשת מים מוסרי.

ישראל מחויבת לנרצחים, למשפחותיהם, לחטופים ששבו ולאלה שנרצחו בשבי, כמו גם לאלפי האזרחים שנרצחו או נפצעו על ידי חמאס, למאות הלוחמים שנפלו בקרבות עזה, ולעוד רבבות שלחמו שם, כדי להשיב את הביטחון לדרום ואת החטופים לבתיהם.

אסור להמתין

כל הסכמה אמריקנית, ובוודאי ישראלית, להשפעה איראנית בעזה אינה רק איום ביטחוני מחודש, אלא בגידה קשה במחויבות המוסרית הזאת וחילול זכר הנופלים והנרצחים. איראן היא אבי אבות הטומאה והטרור הפלסטי־נאצי ומהאחראיות המרכזיות לטבח 7 באוקטובר. מסמכי שלל שנתפסו בעזה מתעדים קשר שוטף, לאורך כמה שנים, בין איראן לחמאס קודם המתקפה, כשמהצד האיראני עומדים סעיד איזאדי, שהיה מפקד כוחות היבשה של משמרות המהפכה, ומוחמד זהדי, שהיה מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה בסוריה ובלבנון. שניהם חוסלו בידי ישראל.

טראמפ חייב לשמוע מאיתנו בקול צלול: עבורנו טבח 7 באוקטובר אינו רק קו פרשת מים ביטחוני, אלא בראש ובראשונה קו פרשת מים מוסרי

אלמלא היה מדובר בנשיא אמריקני, שהתכונה המאפיינת היותר בולטת שלו בחודשים האחרונים היא הפכפכות קיצונית, לא היה מקום להעיר דובים מרבצם. אולם כאשר מדובר בטראמפ - הכל אפשרי, ולכן את "קו הביצורים" הזה צריך להתחיל לבנות כבר עכשיו, ולא להמתין שייפול עלינו עוד מחטף מאחורי גבנו.

אם הסכנה תהפוך לממשית וטראמפ ייענה ללחץ איראני להגביל את חופש הפעולה של ישראל גם בעזה, כפי שנענה לכך בחודשים האחרונים בלבנון, יידרשו גם מפלגות האופוזיציה לרדת מהגדר, אף שמדובר בתקופת בחירות, ולהתנער מהניטרליות השערורייתית שדבקו בה בסוגיית לבנון. לפחות בעניין עזה הן יהיו חייבות להעניק גב מוחלט ומלא לממשלה, כדי שישראל תוכל להציג חזית אחת מאוחדת מול האמריקנים בעניין שהוא גם בנפשה וגם בביטחונה.