חולשה מול איראן לא תביא להסכם יציב בלבנון

איש מהמשתתפים במפגש ההיסטורי בוושינגטון שלשום לא חשב שעם ההודעה על ההסכם בין לבנון לישראל, האש תדעך. לנציגים האמריקנים, הלבנונים והישראלים היה ברור שאדרבה, דווקא כדי לטרפד שלום פוטנציאלי בין שתי המדינות, חיזבאללה בשליחות איראן יעשה הכל כדי לקלקל.

הרי אין דבר שמאיים יותר על אוכלי המוות בטהרן יותר מאשר פיוס בין ישראל לשכנותיה. ובדיוק את זה רצו השגריר לייטר, עמיתתו הלבנונית נאדה מעווד ובכירי מחלקת המדינה האמריקנית להראות.

השאיפה של הצדדים כי "צעדים אלה יאפשרו התקדמות לקראת הסכם שלום וביטחון מקיף", נכתבה בהודעה המשותפת של שלוש המדינות. בביקורת ברורה על איראן הוסיפו כי "עתיד היחסים בין ישראל ללבנון חייב להיקבע על ידי שתי הממשלות הריבוניות. הן דוחות כל ניסיון, מצד כל גורם מדינתי (איראן, א"כ) או לא־מדינתי (חיזבאללה), להחזיק את עתידה של לבנון כבן ערובה".

אין פתרון צבאי

זה היה המסר. אך אין ולא היתה מחשבה שברגע אחד מישהו יעשה קסם ופוף - המלחמה תסתיים. או כפי שניסח את הדברים הנשיא האמריקני דונלד טראמפ: "באזור הזה של העולם ירי מתון נחשב להפסקת אש".

מאז הודיע הנשיא על הפסקת האש החלקית שלו ביום שני, חילופי האש התמתנו. לא שאפשר להסתפק בתוצאה כזו, אבל כן צריך לראות את קו המגמה ולוודא שתישמר. טראמפ הכריז על הסכם נקודתי. ההודעה המשותפת עוסקת בטווח הארוך, ואף שבשני המקרים הכותרת היתה "הפסקת אש", מהות המהלכים היתה שונה בתכלית.

צריך להודות ביושר שלישראל אין פתרון צבאי לבעיית חיזבאללה. זה לא שאפשר לכבוש את כל לבנון. כך שבקצה הדרך, רק שילוב בין כלים צבאיים למדיניים עשוי להביא למציאות נורמלית שבה חיזבאללה מפסיק לירות אל ישראל ושנמנעת ממנו במקביל האפשרות להשתקם.

זאת ועוד, ארגון הטרור הוא צל של מה שהיה לפני ספטמבר 2024. לכן, עם כל הזעם על המשך הירי, אסור להקצין ולומר "שום דבר לא השתנה". אמירות כאלה חוטאות לאמת העובדתית. גרוע מכך, הן עושות נעים לנעים קאסם ומשרתות את התעמולה של חיזבאללה.

מעבר לכל זה, ישנם החישוקים שטראמפ מטיל על ישראל עם האיסור לתקוף בדאחייה. גם כאן יש לזכור שפעולה במרכז הכובד של חיזבאללה לא בהכרח תפסיק את שיגור רחפני הנפץ והטילים. הפצצות ברובע היו שוברות עוד יותר את המורל של חיזבאללה ובוודאי מקשות עליו, אבל הן לא היו נוטלות לחלוטין מהחוליות בשטח את האפשרות להמשיך להטריד את חיילי צה"ל בדרום לבנון ואת אזרחינו ביישובי הצפון.

כניעה לאיומים איראניים

מובן שהיה עדיף מאוד לו טראמפ היה מאשר לישראל לעמוד באולטימטום שעליו הצהירו נתניהו וכ"ץ. מעבר לכך שהוא שבר להם את המילה, טראמפ טועה בעצם הכניעה שלו לאיומים האיראניים. הוא אמנם רוצה להתרכז בסוגיית הגרעין, בלי לתת ל"עניינים צדדיים", כפי שהוא רואה זאת, להסיט את תשומת ליבו מהבעיה המרכזית.

ואולם, בוויתור הזה הוא, טראמפ, פועל נגד האינטרס שלו. כך גם בנוגע להבלגה אחרי הפצצת נמל התעופה של כווית וההדלפה שלפיה יחזור למלחמה רק אם ייהרגו חיילים אמריקנים. כל אלה טעויות קשות. החולשות האלה לא נעלמות מעיני משמרות המהפכה. פצועים וחבולים ככל שיהיו, הכרישים בטהרן מריחים דם גם במצבם הקשה.

כך שדווקא משום שיצא למעשה ההיסטורי נועז, טראמפ חייב להשלים את המלאכה. אכן המלחמה לא פופולרית בארה"ב, הדמוקרטים מסיתים נגדה ונגדו, ובקרב הרפובליקנים הכרסום גובר. ובכל זאת, דווקא התאוששות מחודשת והתעקשות להשיג את היעדים המקוריים, יפתרו גם את הבעיות הפוליטיות מבית. כאן צריכים לבוא רעיונות מבצעיים יצירתיים של צבא ארה"ב.

כרגע הנשיא עדיין נותן צ'אנס למשא ומתן עם איראן. ואולם, כל מי שעיניו בראשו מבין שיש רק שתי אפשרויות: הסכם גרוע או שלא יהיה הסכם כלל. וככל שטראמפ מקרין חולשה רבה יותר מול איראן בחזית הצבאית, כך הוא מגדיל את תאבונה בשיחות. גם את זה עליו להביא בחשבון.

ניתן להעריך כי כאשר טראמפ יבין שהשיח עם איראן ממילא חסר תוחלת, הוא יסיר את התנגדותו מפעילות ישראלית בביירות. כשזה יקרה, האיראנים הם אלה שיועמדו במבחן אם אכן ברצונם לחדש את המלחמה. שכן ישראל בוודאי לא מפחדת.

במילים אחרות, שום דבר עוד לא נגמר. לא בחזית הלבנונית וגם לא בזו שמול איראן.