קצב האירועים, וכמות הספינים, מקשים לעתים קרובות לצייר תמונה בהירה של האירועים, ולכן נדרש לחזור להתנהלות האירועים כפי שקרו. אתמול (שני) בבוקר הודיעו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ כי הינחו את צה"ל לתקוף בביירות, בתגובה להרחבת טווח הירי של חיזבאללה (שלכשעצמו היה תגובה להרחבת הפעילות של צה"ל בדרום לבנון, בדגש על כיבוש הבופור).
כמה שעות אחר-כך שוחח נתניהו בטלפון עם נשיא ארצות-הברית טראמפ, שהורה לו שלא לתקוף בביירות. הציטוטים שיצאו מהשיחה הזאת היו לא פחות ממדהימים. הם פורסמו, בין היתר, בפוקס ניוז – ערוץ הבית של טראמפ (ושל נתניהו). "אתה פאקינג מטורף", אמר לו טראמפ. "בלעדי היית בכלא, אני מציל את התחת שלך. כולם שונאים אותך עכשיו. כולם שונאים את ישראל בגלל זה".
ואכן, נכון לעת הזאת, ישראל לא תקפה בביירות. נתניהו וכ"ץ טענו כי השיגו מטראמפ אישור לתקוף בביירות במידה וחיזבאללה יפר את הפסקת האש ויתקוף בשטח ישראל. רוצים לומר: בעקבות האיום לתקוף בביירות הצלחנו לרסן את חיזבאללה, והחזרנו את השקט לישובי הצפון.
זאת אמת חלקית, במקרה הטוב. ראשית, כי נתניהו וכ"ץ ניסו לגרוף קרדיט על משהו שעוד לא קרה, גרמו לבריחת כל היעדים מביירות, וסופם שסיכלו את התקיפה שהם עצמם הורו עליה. שנית, כי מי שבלם את התקיפה היתה טראמפ, בהוראה זועמת, שאיינה מישראל גם את שארית עצמאותה בקבלת החלטות. ושלישית, כי הפסקת האש לא באמת קיימת: חיזבאללה ממשיך לתקוף מטרות של צה"ל בדרום לבנון, וכשיחליט גם יזלוג דרומה, תוך שישראל תידרש לאישור מהבית הלבן כדי להגיב.
לנתניהו לא היתה באמת ברירה, אלא לציית לטראמפ. הוא קלע את ישראל, ואת עצמו אישית, לסיטואציה שבה טראמפ מחזיק אותו, ואותנו, במקום הרגיש ביותר. ישראל מבודדת בעולם, נטולת לגיטימציה, ושנואה מתמיד. כל הביצים שלה – המדיניות, הביטחוניות, הכלכליות – מונחות בבית הלבן. ולא רק שלה כמדינה, אלא גם של נתניהו כאדם, ובמקרה הזה – כנאשם במשפט פלילי. טראמפ בעצם אמר לו: אני עוזר לך במשפט, אל תעז להמרות את פי בלבנון.
מתבקש להזכיר לנתניהו את המשפט שהוא-עצמו אמר, כשהיה יו"ר האופוזיציה, על ראש הממשלה אהוד אולמרט, שנחקר אז בחשד לפלילים. "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל-כך גורליים למדינת ישראל. קיים חשש, אמיתי ולא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי".
ההקשר שעשה טראמפ בין משפטו של נתניהו – "בלעדי היית בכלא, אני מציל את התחת שלך" – לבין תביעתו שישראל לא תתקוף בביירות, בניגוד לאינטרס הברור שלה, מלמד שנתניהו צדק אז. העירוב בין לאומי לאישי הוא מסוכן ומטיל צל תמידי שהכרעות מתקבלות ממניעים לא נכונים, בוודאי ערב בחירות.
עניינית, נתניהו הציל את חיזבאללה. הארגון, שנתון במצוקה מסוימת, התחנן לטהרן לסיוע, וקיבל אותו בדמות אולטימטום שכרך שוב את לבנון באיראן. טראמפ, שחפץ בשקט לקראת המונדיאל, מיהר לרסן את ישראל, ועורר שוב תהיה עד כמה רחוק הוא באמת נכון ללכת מול שלטון האייתוללות, שנדמה כחצוף ובטוח בעצמו מתמיד. בטקס חילופי ראש המוסד, אתמול, אמנם אמר נתניהו כי סופו של המשטר יגיע, אולם נדמה שמדובר בעיקר במשאלת לב. איראן חזקה היום מכפי שהיתה ערב פתיחת מבצע "שאגת הארי"; יריביה – פחות.
ובחזרה ללבנון. צריך לקוות שהצפון אכן יזכה עכשיו לתקופה שקטה, אם כי לא זה מה שיפתור את בעיות האיזור. שום דבר לא מונע מנתניהו לתת לתושבי הצפון הקלות במסים ולתעדף אותם בעוד שורה ארוכה של תחומים. משורת ההצהרות הנוצצות שהופרחו לאוויר בישיבת הממשלה החגיגית שנערכה בקרית שמונה ב-1 בפברואר נשאר מעט מאוד. בזה כבר אי אפשר להאשים את טראמפ: האחריות המלאה על המחדל האזרחי בצפון (וגם על היעדר המיגון) היא כל-כולה של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה.
ישראל היתה צריכה לתקוף אתמול בביירות, ולהסתכן בעימות עם טראמפ אחרי שהשמידה יעדי חיזבאללה והחזירה את הלחץ ללבנון. אפשר שזה גם היה מדרבן עוד יותר את ממשלת לבנון לקדם את השיחות שמתקיימות כעת בוושינגטון, בניסיון להגיע להסדר בין המדינות. במקום זאת היא גם אכלה את הדגים הסרוחים וגם גורשה מהעיר. לבנון וחיזבאללה ימשיכו ללוות אותנו גם בעתיד: ההתנהלות הכושלת של היומיים האחרונים צמצמה משמעותי את היכולת לתת להם פתרונות.
