ארה"ב ואיראן עומדות על סף הסכם. מנקודת מבטו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מדובר ברע במיעוטו במצב שבו לא היו אפשרויות טובות. מנקודת מבטה של ישראל, מדובר במהלך שמחזק את אותו משטר שישראל יצאה להפיל לפני שלושה חודשים. יותר מכך, ההסכם הזה חושף את קריסתה של דוקטרינה שלמה שעליה בנה ראש הממשלה בנימין נתניהו את זהותו הפוליטית במשך עשורים.
"מר איראן"
במשך שנים בנה נתניהו את זהותו הפוליטית סביב הדימוי של "מר איראן" - המנהיג שטען כי רק לחץ, הרתעה וכוח יוכלו לעצור את המשטר בטהרן. הגישה הזו התבססה על הנחה ברורה: לחץ גובר, עוצמה צבאית רבה יותר ותיאום הדוק יותר בין ישראל לארה״ב יביאו בסופו של דבר את איראן להיכנע, או לערעור יציבותו של המשטר עצמו.
נתניהו קיבל בחודשים האחרונים את כל מה שביקש: שותפות אמריקנית פעילה וחסרת תקדים, מהלך צבאי משותף במבצע "עם כלביא" שכלל את הפצצת מטוסי ה-B2, ולבסוף גם מלחמה משותפת, ארוכה ומורכבת נגד איראן במלוא עוצמתו של הצבא האמריקני.
מטרות המלחמה
במלחמה הועמדו שלוש מטרות מרכזיות: גרעין, טילים ומשטר. אפשר להיכנס לדיוקי עניות, ולמי שמבקש לברוח מתוצאות המערכה זה ודאי נוח, אך אלה היו עיקריה. יותר מכך, "איראן" של נתניהו עמדה על שלוש הנחות יסוד: שותפות צבאית הדוקה עם ארה״ב תוכל לשנות את איראן מן היסוד ואף לאיים על עצם הישרדותו של המשטר; אמצעים צבאיים לבדם יוכלו להוליד שינוי פוליטי בטהרן; וערעור איראן יפתח את הדלת לנורמליזציה עם העולם הערבי, ויהפוך לקלף שיפתור את האתגרים הביטחוניים המרכזיים של ישראל - ובראשם הסוגיה הפלסטינית.
שורה ארוכה של הישגים טקטיים מרשימים, בהם חיסול במידה רבה של פרויקט ההעשרה האיראני, סיכולים ממוקדים מוצלחים ופגיעות בתעשייה הצבאית האיראנית, הובילו בסופו של דבר לכישלון אסטרטגי מהדהד. המשטר באיראן לא נפל. הוא לא נכנע, וגם אם מתקפות נוספות יפגעו בתשתיות קריטיות - אין בכך כדי להבטיח את קריסתו.
למעלה מזה: התוצאה בפועל היא איראן רדיקלית יותר ומסוכנת יותר, מדינה שאפילו וושינגטון מהססת כעת לחזור ולתקוף אותה צבאית. על הנייר המשטר אולי חלש יותר בעקבות המכות שספג, אבל במציאות הוא עמיד הרבה יותר.
ניצול הזדמנות
המלחמה הזו נולדה מתוך ניצול הזדמנות. בסוף 2025 פרץ באיראן אחד מגלי המחאה החמורים ביותר מאז המהפכה האיראנית, על רקע התרסקות הריאל, אינפלציה של כמעט 50 אחוז ומשבר עמוק בכל תחומי החיים במדינה. המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, בן 86 וחולה, היה ממילא בדרכו החוצה. בפברואר, נראה שטראמפ השתכנע שקמפיין הפצצות מהאוויר יוביל למרד פנימי שיפיל את המשטר.
בלב התפיסה הזו עמדה אנלוגיה שגויה: ההשוואה בין איראן לוונצואלה. טראמפ, שעדיין רכב על גל ההצלחה מהדחתו של ניקולס מדורו בתחילת ינואר, סבר שגם המשטר בטהרן הוא מערכת שברירית, ממורכזת סביב מנהיג יחיד וניתנת לערעור מהיר תחת לחץ מספק.
אבל איראן אינה ונצואלה. יש לה מערכת רב-שכבתית, דתית, צבאית ובירוקרטית, שתוכננה במיוחד כדי לספוג זעזועים ולהבטיח המשכיות תחת לחץ. ההערכות בישראל ובארה"ב אולי זיהו נכון את חולשות המשטר ואת מורת הרוח של הציבור, אך הן הפריזו בכוחו של לחץ חיצוני לחולל קריסה מערכתית.
יותר מכך, היה כאן ביטחון יתר. ההנחה הייתה שאפשר לפגוע במשטר באופן יסודי בלי שיפעיל את הקלפים האסטרטגיים המרכזיים שצבר במשך עשורים - גם מול איום ברור ופומבי על עצם קיומו - ובראשם היכולת לאיים על נתיבי האנרגיה של העולם.
מנהיגי איראן הקודמים אכן נקטו זהירות בכל הנוגע להסלמה במצר הורמוז, אך זה היה חישוב שגוי. ההנהגה הנוכחית, שעוצבה במשבר ונשלטת בידי קיצוניים, לא היססה לסגור אותו. כשהמשטר הבין שמדובר במלחמה קיומית, הוא הפעיל את מה שראה ככלי האסטרטגי החזק ביותר שלו - לא הגרעין, אלא הורמוז.
מה הושג בפועל?
בחזית הגרעין, גורלו של מאגר האורניום המועשר הוא הסוגיה הקריטית, אך המערכה הצבאית כמעט שלא התמקדה בו. ביחס לתוכנית הגרעין עצמה, מעט מאוד השתנה לעומת המצב ששרר אחרי מבצע "עם כלביא" של יוני אשתקד.
תעשיית הטילים אמנם נפגעה, אולי אף עמוקות, אך ההסכם המסתמן אינו מטיל עליה כל מגבלה, ולטהרן יתפנו בקרוב משאבים נרחבים לשיקומה לאחר הפשרת הכספים. מעבר לכך, אחרי ששרדה מלחמה מול הצבא החזק בעולם, איראן יוצאת מהמערכה עם ביטחון עצמי גבוה ועם מעמד אסטרטגי מחוזק משמעותית ביחס למה שהיה ב-27 בפברואר.
דעיכת המשטר כדרך טבעית
לגבי המשטר, אין לפסול את האפשרות שייפול. זו תמיד אפשרות. אך יש לתהות עד כמה נכון היה לנהל מלחמה שהתבססה על ההנחה הזו כעל קביעה ודאית. יותר מכך, יש להצביע על האפשרות המדאיגה שלפיה המלחמה דווקא מנעה, או לכל הפחות האטה, את קריסתו של המשטר - קריסה שאולי הייתה מתרחשת מתוך התהליכים הטבעיים שעבר, כפועל יוצא של הריקבון העמוק שאחז בו.
ערב המתקפה היה המשטר במשבר לגיטימציה חריף. אחוז ההצבעה בבחירות לפרלמנט במארס 2024 בקושי חצה את רף 40 האחוזים - השפל הנמוך ביותר מאז 1979. בחירתו של מסעוד פזשכיאן, שנחשב מתון יחסית, לנשיאות נועדה לרצות את הרחוב.
עוד בסוף 2024 הקפיאה טהרן את אכיפת חוק החיג'אב המחמיר, ולקראת סוף 2025 כבר נראו נשים ברחובות ללא רעלה ובמפגשים מעורבים - מראות שעד שנה קודם לכן נחשבו דמיוניים. גורמי ממשל איראניים אף הודו בריאיון לרויטרס בנובמבר 2025 כי המשטר משנה את מדיניותו מתוך פחד מזעם הציבור. ערב המלחמה, איראן הייתה בעיצומו של תהליך שינוי פנימי שהלך והעמיק.
המלחמה, וחיסולו של ח׳אמנאי, קטעו את התהליך הזה. במקום הליך טבעי של חילופי דורות ודעיכה, שבמסגרתו מועצת המומחים הייתה צריכה להידרש ברצינות לאתגרים שעמדו בפני הרפובליקה האיסלאמית, ואולי אף לשקול מועמדים מתונים יותר ובהמשך שינוי משטרי עמוק, התקבלה התוצאה ההפוכה לחלוטין.
נסללה הדרך לעלייתו של מוג׳תבא ח׳אמנאי, בנו של המנהיג העליון, שלא היה היורש המועדף על אביו אך זוכה לגיבוי מצד משמרות המהפכה. הוא הפך לדמות מרכזית בהליך ירושה הדוק ומבוקר, שבמסגרתו הכוח באיראן עבר בצורה חדה לידי הממסד הביטחוני.
משמרות המהפכה הרחיבו את שליטתן על גופים מרכזיים - מהנשיאות ועד מועצת הביטחון הלאומי העליון. במקום שינוי שאולי היה בדרך, איראן יוצאת מהמערכה כשהיא נשלטת בידי מערכת מרוכזת יותר, מיליטריסטית יותר ומרוסנת הרבה פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו