הפרדוקס של נתניהו וארה"ב: הברית נשארה, הקונצנזוס נשבר

ב-18 ביוני, 1996, כאשר בנימין נתניהו נכנס לראשונה ללשכת ראש הממשלה בעקבות ניצחונו על שמעון פרס, התבניות המרכזיות שעיצבו את יחסיה של וושינגטון עם ירושלים, כבר היו מגובשות ומובנות זה מכבר. תבניות אלה היו מושתתות על שני צירים, שאופי הזיקות ביניהן הגדיר את מהותם, אופיים וכיוון התפתחותם של היחסים.

הציר הראשון היה הציר האסטרטגי, שבראייה האמריקנית היה מעוגן במכלול האינטרסים והיעדים המדיניים והאסטרטגיים, שאותם שאפו ממשלי ארה״ב לקדם במרחב המזרח תיכוני.

עבור ישראל, הציר האסטרטגי, שהיה מרכזי בחשיבה וההתנהלות הישראלית מאז הקמתה ועד ל-7 באוקטובר 2023, התבסס על הענקת עדיפות מוחלטת לשימורם וקידומם של האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה - כפי שנתפסו על ידי מנהיגיה - על פני כל שיקול אחר, מדיני או פוליטי-פנימי.

הציר השני, ששיקף מכלול שלם של אמונות, תחושות וזיקות, שרווחו בקרב קבוצות וקהלים נרחבים בציבור האמריקני, נגזר מן התחושה שהחברה הישראלית - לפחות בראשית דרכה - הייתה בבואה מזוקקת ותעתיק מושלם של האתוס והמורשת האמריקנים. זאת, בין היתר על יסוד היותה ישות דינמית וחלוצית, שבדומה לאתוס הספר האמריקני, הייתה נחושה להתמודד עם כל אתגר באמצעות פעילות יזמית, נמרצת ונועזת.

כך התגבשה תבנית "היחסים המיוחדים", שהצמיחה במשך שנים ארוכות "תנאים של חיבה", אמפתיה ורצון טוב כלפיה בקרב הציבור האמריקני משני עברי המתרס הפוליטי. תנאים אלה הקשו לא אחת על ממשלי ארה"ב להפעיל מנופי לחץ על ממשלות ישראל כאשר היעדים והאינטרסים האמריקנים ניצבו בסתירה למדיניותה ופעולותיה של ישראל (במיוחד במישור הפלסטיני).

כאשר נתניהו החל, אפוא, את תקופת כהונתו הראשונה כראש הממשלה, הוא לא נכנס אל תוך ואקום תודעתי או תפיסתי. שכן, מהותן של התבניות היסודיות הייתה לו ברורה כאשר החל לנווט את דרכו במסגרתן. מבחינה אסטרטגית הוא הגיע אפילו אל המוגמר משום שמשקעי העשור הראשון, הסגרירי והלעומתי ביחסיה האסטרטגיים והמדיניים של ארה"ב עם ישראל, נמוגו זה מכבר אל תהומות הנשייה והשכחה.

נתניהו מצא את עצמו, אפוא, בתוך מסגרת של שותפות אסטרטגית ממוסדת, נרחבת ומעמיקה, שעברה שדרוגים מתמידים מאז שהושקה ב-1962. גם הנשיא שמולו פעל, ביל קלינטון, הפגין אהדה עמוקה לישראל, וזאת על רקע אסטרטגי וגם על רקע ערכי, ששיקף את תמצית "היחסים המיוחדים".

ואולם בדיוק בצומת זה, כאשר שתי התבניות הצטלבו לכאורה, אם גם לא באופן מושלם, והעניקו לישראל רשת ביטחון כפולה ומגוננת, החל להחשף בשתיהן, בעיקר בציר הערכי, תהליך שחיקה. במישור האסטרטגי, החלטתו של נתניהו להקפיא את יישומו של הסכם ואי, שנחתם ב-23 באוקטובר, 1998, ולהימנע מלהעביר 13 אחוזים משטחי יהודה ושומרון לרשות הפלסטינית (שעליה הוסכם בוועידת ואי כנגזרת מהסכם אוסלו השני מספטמבר 1995), הותירה את קלינטון כעוס ומתוסכל, ויצרה בו משקעים של חוסר אמון כלפי ראש הממשלה (שהתגברו עוד יותר לאחר שעודכן שנתניהו כונן מאחורי גבו ציר מדיני עוקף למגעים עם דמשק).

ואולם הקרירות במישור האסטרטגי והאישי בעידן קלינטון הייתה רק קצהו של קרחון שאיים, כבר בתקופה זו, לפגוע פגיעה אנושה בציר "היחסים המיוחדים", שעד אז העניק לישראל חומת מגן איתנה (באמצעות הארגונים והמוסדות שהזדהו עם מרכיביו, כולל הקונגרס, ובלמו לא אחת בפעילותם נסיונות ממשליים לאכוף על ישראל מהלכים שנתפסו כמנוגדים לעמדותיה). באופן ספציפי, במהלך שלוש השנים הראשונות של מנהיגות נתניהו (הוא סיים את כהונתו ב-6 ביולי, 1999, לאחר הפסדו בבחירות הישירות לראשות הממשלה לאהוד ברק), עלה פני השטח במלוא חריפותו תהליך השחיקה, שהחל להסתמן - אם גם באופן ספורדי ולעיתים אף סמוי-בשנות ה-80, במסד הערכי של תשתית "היחסים המיוחדים".

ואכן, בשנות ה-90 התרסק לרסיסים הקונצנזוס המסורתי והתומך ללא סייג בישראל, שאחד מביטוייו הבולטים היה תהליך התנתקות מואץ של זרמים מרכזיים בקהילה היהודית, בעיקר בקרב בני הדור הצעיר שהשתייכו לקהילה הרפורמית ,ממורשתם הדתית והיהודית ומזיקתם לישראל.

תרמו לכך גם מגמת ההתבוללות המואצת, בקהילה, יוזמות החקיקה בכנסת בסוגיות הטעונות של "מיהו יהודי" ו"חוק ההמרה" (שנגזרו משיקולים קואליציוניים, התקפים גם היום), והביקורת הגוברת של האגף הליברלי בקהילה (ובמפלגה הדמוקרטית) לנוכח מה שהצטייר שכחוסר נכונות מצידו של נתניהו לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני.

לית מאן דפליג שנתניהו לא היה האחראי הבלעדי, או אפילו המרכזי, לתהליכי עומק אלה בקרב נציגי "היחסים המיוחדים", דוגמת מגמת ההתבוללות. עם זאת, הוא קשר את גורלו עם הזרם האורתודוקסי ביהדות ארה"ב, והתנתק מהאגף הליברלי בקהילה ובמפלגה הדמוקרטית. תמיכתו, שהפכה בהמשך דרכו למוצהרת וגלויה יותר ויותר, במחנה הרפובליקני ובמנהיגיו, שברה כליל את מורשת שיתוף הפעולה והידידות עם כל נדבכיה האתניים והאידיאולוגיים של החברה והפוליטיקה האמריקנית, ויצרה ניכור הולך וגובר כלפי ישראל בקרב המפלגה הדמוקרטית.

בחלוף עשור, ב-31 במרץ, 2009, חזר נתניהו מן הכפור הפוליטי למשרד ראש הממשלה וכיהן ברציפות עד ה- 13 ביוני 2021. כאן ציפתה לו הפתעה מרה בדמותו של הנשיא ברק אובמה, שהושבע כנשיא חודשיים בלבד לפני שנתניהו עצמו נבחר לראש הממשלה. ואכן, שמונה שנותיו של אובמה בחדר הסגלגל היו תקופה מאתגרת ורצופת משברים ועימותים עם נתניהו.

אובמה התווה את המסלול כבר בביקורו הראשון במזרח התיכון, שבו פסח על ישראל. גולת הכותרת שלו הייתה "נאום קהיר", שאותו נשא בבירה המצרית ב-4 ביוני, 2009. לא זו בלבד שהושיט יד מחבקת למשטר האייתולות באיראן והתנצל עמוקות על מעורבותה של ארה"ב בהדחתו של ראש הממשלה האיראני מוחמד מוסאדק באוגוסט 1953, אלא שקרא להמיר את השיח אודות המאבק ב"ציר הרשע" בדיאלוג מפויס ומכבד עם האיסלאם, שלדבריו תרם תרומה אדירה לתרבות המערבית. הדגש ששם בדבריו על הצורך בהקפאה מיידית של ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון ובהקמתה של מדינה פלסטינית תורגם עד מהרה ללחץ ממשי על ירושלים בדמותה של יוזמה להסדר במרחב הפלסטיני, שבמסגרתה נדרשה ישראל להקפיא באופן גורף את פעילות ההתנחלות שלה בשטחי יהודה ושומרון.

הגם שנתניהו נאלץ להסכים באופן עקרוני ל"מתווה ההקפאה" למשך עשרה חודשים, לא מנע הדבר את מסכת המשברים החריפה, שפרצה ב-2010 בינו לבין הבית הלבן, וזאת לנוכח המשך הבנייה במזרח ירושלים. למרות שמשברים אלה לא לוו בסנקציות כלכליות ומדיניות בתקופת כהונתו הראשונה של אובמה, הם הטילו צל כבד על היחסים שבין ירושלים לוושינגטון.

ואולם כל אלה היו פתיח בלבד למשבר החריף ביותר, שהתחולל בקיץ 2015 על רקע נחישותו של אובמה לחתום על הסכם הגרעין עם איראן. בניסיון לסכל את ההסכם הופיע נתניהו, ב-3 במרץ, 2015, בפני שני בתי הקונגרס והשמיע נאום חריף ומתריס נגד חולשותיו ופגמיו של ההסכם.

הביקור הלעומתי בקונגרס, שלא תואם מראש עם צמרת הממשל, לא השיג את מטרתו, וב-14 ביולי, 2015, נחתם "הסכם וינה". האירוע דרדר לשפל עמוק עוד יותר את מסכת היחסים, ותגובתו של הבית הלבן הייתה קיצוץ חבילת הסיוע הביטחוני לישראל לעשר שנים (החל מ-2019), ו"מתנת פרידה" כואבת במיוחד בדמות ההחלטה התקדימית, מדצמבר 2016, שלא להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון 2334, שקבעה שהקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון, כולל במזרח ירושלים, אינה חוקית.

בה בשעה, הביטוי המובהק ביותר להמשך דעיכתה של תבנית "היחסים המיוחדים" היה העדר כל מחאה ממשית מצד נציגיה המסורתיים של תבנית זו למדיניותו של הנשיא, ותמיכתה של רוב הסיעה הדמוקרטית בסנאט בהסכם הגרעין. ישראל בעידן אובמה נותרה, אפוא, חשופה בצריח ונטולת רשת ביטחון לנוכח מהלכיו הלעומתיים.

כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, ב-20 בינואר 2017, פתחה דף חדש ומפויס הרבה יותר בין הנשיא לראש הממשלה, אך לא האטה את תהליך קריסתה של תבנית "היחסים המיוחדים", שכן תמיכתו של נתניהו במועמד טראמפ הייתה גלויה ומוצהרת, ועמדה בסתירה למדיניות הישראלית המסורתית של הישענות על בסיס תמיכה דו- מפלגתי רחב.

מצד שני, טראמפ עיצב מדיניות פרו- ישראלית מובהקת, ששיקפה את שאיפתו לשמר ולבצר את בסיס התמיכה האוונגליסטי, את רצונו לבדל את עצמו ככל הניתן ממדיניותו של אובמה בכל המישורים, כולל הזירה הפלסטינית, ואת אהדתו העמוקה למפעל הציוני. ציוני הדרך הבולטים במסלול תומך זה היו החלטתו של הבית הלבן, מדצמבר 2017, להכיר באופן רשמי בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את שגרירותה, החלטתו, מאוגוסט 2018, לפרוש ממועצת זכויות האדם של ה-או"מ בגין עמדותיה העוינות לישראל, והחלטתו , ממרץ 2019, להכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן.

הדים מאוחרים יותר לגישה זו ניתן לראות במרבית מהלכיו של טראמפ כלפי נתניהו לאחר שהושבע בשנית לנשיא, ב-20 בינואר, 2025. ואולם לצד "תנאי החיבה" שאפיינו ועדיין מאפיינים את תקופת נשיאותו הנוכחית, גרמו נסיבות המלחמה בחמאס ובחזית איראן ושאיפתו להביא לסיומן, ליצירתו של דפוס של יחסי פטרון- קליינט בינו לבין ראש הממשלה. ואכן, לנוכח בידודו המוחלט כמעט בזירה הבינלאומית, נאלץ נתניהו למלא אחר רצונו של הקודקוד האמריקני בזיקה להפסקת הלוחמה הן בעזה והן באיראן (ולהגבלת מרחב הפעולה הישראלי בחזית הלבנונית).

עם זאת, שיתוף הפעולה האסטרטגי, המבצעי והמודיעיני בין הצדדים נשאר הדוק ורציף, וערב פתיחת המערכה נגד איראן, לפחות, אוזנו של טראמפ הייתה כרויה להערכות וההמלצות הישראליות.

ובאשר לנשיא ג’ו ביידן? בסך הכל כיהן נתניהו כראש הממשלה במקביל לביידן במשך שנתיים וחצי מתוך ארבע שנות כהונתו של הנשיא. (ממשלת נפתלי בנט ואחריו יאיר לפיד הוקמה ב-13 ביוני, 2021, אך נתניהו שב ללשכת ראש הממשלה ב-29 בדצמבר, 2022, לאחר ניצחונו בבחירות).

תקופה זו תיזכר לעד בזכות התייצבותו הנמרצת לצידה של ישראל מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר, 2023, ובזכות הרכבת האווירית שהפעיל. ואולם היא תיזכר גם בגין משקעי חוסר האמון שנותרו בביידן (שכיהן כסגנו של אובמה) כלפי נתניהו, שלא אחת הפר הבטחות מפורשות להביא להפסקת אש בחזית עזה, ושהביאו להחלטתו להקפיא זמנית את אספקת החימושים לישראל.

תקופה מאתגרת וכואבת זו תיצרב גם בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, שכן מעבר לטראומה הנוראה של 7 באוקטובר, במהלך המלחמה סטה נתניהו מאחד מעקרונות היסוד של התבנית האסטרטגית המסורתית של ישראל בכך שכלל בפועל, בהגדרתו את האינטרס הלאומי, גם שיקולים פוליטיים וקואליציוניים, שלא אחת הפכו ראשוניים עבורו.

סיכומו של דבר- בראייה כוללת הצליח נתניהו לשמר, ובעידן טראמפ אף לשדרג, את השותפות האסטרטגית עם ארה"ב, אך בה בשעה תרם לשקיעתה של תבנית "היחסים המיוחדים", שהייתה בעבר מעוז הגנה איתן עבור ישראל בימי סגריר.