הפסקת האש שנכפתה על ישראל בלבנון, בהמשך להפסקת האש שנכפתה עליה באיראן, בהמשך להפסקת האש שנכפתה עליה בעזה, מעמידה אותה במצב עניינים בעייתי שבו היא שוב כושלת להוון את ההישגים האופרטיביים הרבים של צה"ל לתוצאה אסטרטגית.
למעשה, אחרי 925 ימי לחימה מאז 7 באוקטובר, לא הצליחה ישראל להכריע באף חזית. חמאס עומד על רגליו ועסוק בשיקום מואץ, חיזבאללה שרד מערכה קשה ואיומי סרק בהשמדה, ואיראן עלולה לצאת מהמערכה כשהיא חזקה מבעבר. ישראל אמנם פגעה קשות בשלושתם (וגם בחותי'ם בתימן), אבל בסיומה של המערכה נתפסת כמי שענייניה לא מוכרעים בירושלים אלא בוושינגטון.
בנאום עבר בכנסת, כשהיה באופוזיציה, טען בנימין נתניהו כי ראש ממשלה בישראל נבחן בדבר אחד ויחיד: ביכולתו לומר "לא" לנשיא ארצות הברית. במבחן המעשה מול דונלד טראמפ נתניהו כשל. הציוץ של הנשיא האמריקני ביום שישי כי הוא אוסר על ישראל לתקוף בלבנון - באותיות בולטות - היה לא רק הוראות פעולה: הוא היה השפלה פומבית, ומכה קשה לעוצמה ולהרתעה הישראלית.
טראמפ, עושה רושם, עייף ממלחמות. הוא מחפש מוצא מהיר ואלגנטי, לפני שייגרר אליהן שוב. באיראן קיים אמנם פער בין הציוצים האופטימיים שלו לבין המציאות בפועל, שבה מצר הורמוז נסגר אתמול שוב יממה לאחר שנפתח, אבל גם גורמים בישראל שמעורים בשיחות סבורים שמרחב ההסכמות בין הצדדים גדול כרגע ממרחב המחלוקת.
לדבריהם, דומה שבעניין הטילים והסיוע לפרוקסי תיוותר ישראל ללא תאוותה; עליה לוודא שבלהט העניינים ארצות הברית לא מסכימה לוויתורים מסוכנים בסוגית הגרעין, הן בהקשר להוצאת האורניום המועשר לדרגה גבוהה והן ביכולתה לחזור להעשרה בעתיד הנראה לעין.
התסכול בצפון
בלבנון העניינים סבוכים לא פחות. ישראל הוגבלה לפעילות בדרום לבנון, וגם בה למטרות הגנה בלבד למען ביטחון הכוחות. זה מתכון בדוק לפיגועים ולנפגעים, ולתסכול גובר של תושבי הצפון ששוב מוצאים את עצמם מתמודדים עם הבטחות שנכזבו על "המערכה האחרונה" שלא תסתיים "עד להכרעה". אלא שבשונה מעזה, שגם בה לא הושג "הניצחון המוחלט" שהובטח, הצפון עומד בפני קריסה: האמון שנסדק בסוגיה הביטחונית וההפקרה המוחלטת בצד האזרחי הם מתכון בדוק להאצת מגמת הנטישה, שעלולה להכריע את האזור.
המוצא היחיד של ישראל מהסבך הזה הוא באמצעות הסכם עם לבנון. בדרך אליו יש לא מעט מוקשים, שהעיקרי בהם הוא יכולתה המועטה עד לא קיימת של ממשלת לבנון לעמוד בהתחייבויות שתיקח על עצמה. נשיא לבנון כבר מוצא את עצמו מאוים בידי חיזבאללה שלא לדבר עם ישראל, כשהמסר החבוי מרפרר מפורשות לחיסולו של רפיק חרירי, ובעבר של בני משפחת ג'ומייל.
ברקע בוחשת גם איראן בנעשה בלבנון, בינתיים בהצלחה לא מבוטלת: אחרי שישראל בידלה בעבר בין החזיתות הן אוחדו כעת מחדש – כישלון אסטרטגי נוסף של ישראל.
הדרך לתיקון
צבר העניינים הזה מציב את ישראל בעמדה לא נוחה בפתח שנתה ה־79. לכאורה היא מתהדרת בהיותה מעצמה אזורית, ואולי אף עולמית כפי שטען נתניהו. בפועל היא הופכת את עצמה למדינת חסות אמריקנית. הרשת חגגה על כך בסוף השבוע, וטענה שישראל צריכה לחגוג את עצמאותה ב־4 ביולי. זה מוגזם כמובן, ובכל זאת עדיף לה שתעצור כדי לחשב מסלול מחדש.
מצב דברים שבו קטאר וטורקיה בוחשות בעזה, חיזבאללה חסין בלבנון, איראן חסינה, קטאר חסינה, ורוב הציבור בעולם - כולל בארצות הברית - עוין את ישראל, הוא בעייתי מאוד, בוודאי כאשר טראמפ נכנס בקרוב למערכת בחירות נוספת שתסמן את המחצית השנייה והאחרונה שלו בבית הלבן.
הדרך לתיקון הזה מתחילה בבית פנימה. ערב יום הזיכרון, עם המספר הבלתי נתפס של חללים שאתמול התווסף אליו שם נוסף של לוחם שנהרג בלבנון, נדרש לסדר את הדברים כראוי: מי שמשרת לפני מי שלא, מי שגר במרחבי הגבול לפני מי שלא, מי שבעד הביחד לפני מי שלא. ככה פשוט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו