טראמפ צריך ניצחון, איראן נלחמת על הזמן

לאחר כישלון פסגת איסלמבד מסתמנת אפשרות למפגש נוסף בין נציגי וושינגטון וטהרן. אם אכן יתקיים, לא יהיה בכך סימן שהפערים הצטמצמו, אלא לכך ששני הצדדים מחפשים דרך להאריך את הפסקת האש בלי לחזור מייד לעימות צבאי רחב. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מחפש תוצאה שיוכל למכור כניצחון אמריקני ברור, ואילו הרפובליקה האסלאמית מנסה למנוע הסדר שייראה ככניעה.

מבחינת טראמפ הבעיה אינה רק איראן אלא גם התמונה הפוליטית בבית. אחרי סבב לחימה והפגנת כוח, הוא אינו יכול להסתפק בהסדר עמום. הוא צריך להראות שהלחץ עבד, שהאיראנים זזו ושוושינגטון לא התקפלה. לכן, עצם העובדה שסגן הנשיא ג'יי. די. ואנס הוביל את המגעים חשובה פוליטית: אם גם הקול הזהיר יותר בממשל חוזר וטוען שאיראן היא שסירבה להתפשר, טראמפ יכול לטעון שמיצה ברצינות את המסלול הדיפלומטי לפני שהחריף את הלחץ.

מן הצד האיראני הדילמה הפוכה. טהרן אינה רוצה לחזור למלחמה רחבה, אך גם אינה מוכנה להיראות כמי שנכנעה לתכתיב של ארה"ב. האיראנים גם מבהירים שלא יסכימו להעניק לוושינגטון אחרי המלחמה הישג שלא קיבלה במהלך המשא ומתן הדיפלומטי. לכן טהרן משאירה דלת פתוחה להמשך שיחות, אבל מושכת זמן, בוחנת את גבולות הגמישות האמריקנית ומנסה לשמר בידיה נכסי מיקוח.

במוקד המחלוקת היה ונותר נושא הגרעין. הדרישה האמריקנית נוגעת הן לגורל החומר המועשר ל־60%, ול־20% שנותר, לפי ההערכות, מתחת להריסות המתקנים הגרעיניים, והן לשאלת ההעשרה העתידית על אדמת איראן. עוד בשיחות ז'נבה שקדמו למלחמה הביעו האיראנים נכונות חלקית לדילול החומר המועשר, אך סירבו להוצאתו אל מחוץ לאיראן. הפעם, לפי הדיווחים, וושינגטון הציעה מורטוריום של 20 שנה על העשרה, תוך ויתור כנראה על הדרישה שאיראן תתחייב לצמיתות שלא להעשיר בתחומה. בטהרן, מנגד, מוכנים כנראה להקפאה קצרה יותר.

מבחינת טראמפ, שחוזר ומצהיר כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני, בלי תשובה ברורה לסוגיית מלאי ה־60% ולהמשך ההעשרה באיראן, יהיה קשה להציג הישג אסטרטגי. מבחינת איראן, ויתור מלא ומהיר על המלאי המועשר, והסכמה להפסיק את ההעשרה לפרק זמן ארוך, גם אם יודגש שזכותה העקרונית נשמרת, עלולים להיראות כהשפלה. לכן דווקא עכשיו, כשהמגעים נמשכים, הוויכוח נעשה קשה יותר: פחות סיסמאות, יותר הכרעות.

על הרקע הזה יש להבין גם את המעבר האמריקני לסגר ימי לאחר השיחות. זהו מהלך שנועד להתמודד עם סוגיית חופש השיט בהורמוז, שהפכה עד כה למנוף לחץ איראני מרכזי. מבחינת וושינגטון זהו ניסיון ליטול מאיראן את המנוף הזה ולהבהיר לה שהזמן אינו פועל לטובתה, לא בהורמוז ולא בסוגיית הגרעין. אבל מדובר במהלך מסוכן: הוא מעלה את מחיר הטעות, מקשיח עמדות ועלול לחזק בטהרן את התחושה שוושינגטון משתמשת בדיפלומטיה כדי לצבור לגיטימציה לעוד כפייה.

מבחינת ישראל, זו בדיוק נקודת המבחן. אסור שהדיון יצטמצם לפתיחת הורמוז או לשקט ימי זמני. השאלה החשובה באמת היא אם כל הסדר, אם יושג, יפגע לאורך זמן ביכולת הפריצה האיראנית לנשק גרעיני. אם בסוף הדרך תתקבל נוסחה שמייצרת שקט חלקי אך משאירה בידי איראן מלאי מסוכן ויכולת התאוששות מהירה, זה יהיה הישג מוגבל בלבד. מסיבה זו ישראל צריכה לתאם מקרוב עם וושינגטון, אך גם להיזהר מפני מצב שבו הרצון האמריקני לייצב את הזירה יתורגם ללחץ על ירושלים לריסון בזירות אחרות.

רגע האמת

השורה התחתונה פשוטה: המשא ומתן לא מת, אבל הוא נכנס לשלב האמיתי. טראמפ מחפש תמונת ניצחון. איראן נלחמת על הזמן ועל נכסי המיקוח שלה. כל עוד אין תשובה ברורה לשאלת משך ההקפאה ולגורל מלאי האורניום המועשר ל־60%, גם המשך הדיאלוג אינו מבטיח פריצת דרך. הוא רק דוחה את רגע ההכרעה.

אל"מ בדימוס אלדד שביט הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). בעבר כיהן בתפקידים בכירים באגף המודיעין של צה"ל ובמוסד, שם שימש כראש חטיבת המחקר. סימה שיין היא חוקרת בכירה ב־INSS ולשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד