הפתרון לבעיה האיראנית: ברית אזורית עם מדינות המפרץ וישראל

המלחמה עם איראן הגיעה לאחד מאותם צומתי תפנית היסטוריים שבהם הכרח ליצור כללי משחק חדשים. ארבע האסטרטגיות המרכזיות שנוהלו מול איראן בעשור האחרון לא הצליחו לבלום את החתירה האיראנית ליכולת גרעינית צבאית ולארסנל טילים התקפיים בהיקף חסר תקדים: לא אסטרטגיית המו"מ והפשרה ("אסטרטגיית אובמה"), לא אסטרטגיית הסנקציות וההרתעה ("אסטרטגיית טראמפ"), לא אסטרטגיית הפירוק החשאי ("אסטרטגיית דגן"), ונכון להיום גם לא אסטרטגיית הפעילות הצבאית העצימה ("אסטרטגיית נתניהו־טראמפ").

לאחר יותר משלושה שבועות של מלחמה מול איראן בהובלת שני צבאות מובילים בעולם מתבררת מגבלת השפעת ההישג הצבאי, ועולה התובנה כי למול איום קיומי אזורי - הכרח להציב מערך הגנה אזורי ולא מדינתי נפרד. ההיסטוריה כבר סיפקה לנו מודל למערך כזה.

לאחר מלחמת העולם השנייה אירופה ההרוסה, החלשה והמפולגת ניצבה מול איום צבאי ואידיאולוגי סובייטי. ברית נאט"ו נוסדה ב־1949 כמענה לאיום זה ויצרה מסגרת אסטרטגית קולקטיבית לאירופה וארה"ב של הרתעה, שיתוף פעולה והבטחת יציבות. עקרון היסוד של הברית ביסס תג מחיר מרתיע ששינה את מאזן הכוחות באירופה - התקפה של בריה"מ על כל אחת מחברות נאט"ו היא התקפה על כולן, כולל על ארה"ב מובילת הברית.

אך ההיסטוריה האזורית גם לימדה אותנו מהו המחיר להחמצת הרגע לשינוי תפיסתי כזה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה נגד עיראק ב־1990 (מבצע "סופה במדבר"), וערב מלחמת האזרחים הסורית ב־2011, מדינות האזור זיהו היטב את האיומים המשמעותיים - אך כשלו בהתארגנות משותפת וביצירת הרתעה מוקדמת. התוצאה היתה מלחמות הרסניות וחוסר יציבות אזורי מתמשך.

תגובה לא מרתיעה

המזרח התיכון של מארס 2026 נמצא בנקודה דומה. איראן מהווה איום ברור ורדיקלי על כל מדינות האזור. היא מממנת, מחמשת ומפעילה ארגונים החותרים תחת משטרי מדינות האזור, תוקפת בפועל את שטחי המדינות בטילים ומקדמת תוכנית גרעין צבאית המאיימת על עצם קיומן. התגובה האזורית למול איום זה היתה עד כה מפוצלת, לא מסונכרנת, ובבירור לא מרתיעה. ברית אזורית רשמית תשנה זאת מן היסוד. לברית יזומנו כל המדינות שהותקפו על ידי איראן במערכה הנוכחית, הן מדינות המזה"ת והן מדינות "התוחמת הצפונית" של איראן - טורקמניסטן ואזרבייג'ן - וכמובן ארה"ב. שני כוחות משמעותיים נוספים, אירופה ממערב והודו ממזרח, יחליטו בעצמם לגבי מידת שיתוף הפעולה שלהם עם הברית, אשר תתבסס על חמישה נדבכים עיקרים. הראשון: הרתעה קולקטיבית - פגיעה של איראן במדינה אחת תגרור תגובה משותפת של כל מדינות הברית.

השני: מחויבות נחרצת למניעת גרעין באיראן - שתתבטא במנגנון פעולה אזורי מתואם ויעיל לצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. השלישי: מערך הגנה אווירית משולב - "כיפת אזור" אחת לסיכול והגנה מפני מערך טילי התקיפה האיראניים. הרביעי: מאבק משותף ביצוא החתרנות והטרור האיראני - שיתוף במודיעין, ביכולות הסיכול ומלחמה בתשתיות השלוחות האיראניות באזור. וחמישי, קריטי: מטרייה אסטרטגית אמריקנית - שתמנע את הצורך במרוץ חימוש גרעיני אזורי כמענה לתוכנית גרעין איראנית. 

ארכיטקטורת ביטחון אזורית בצורת ברית כזו, במעורבות מובילה של ארה"ב, תהווה מימוש אסטרטגי מרשים של ההישגים הצבאיים המוחצים של ארה"ב וישראל במערכה, ומרכיב חשוב בכל תרחיש סיום למערכה, מול המשטר הנוכחי או אחר. בכך ייקחו על עצמן מדינות האזור את המחויבות להמשך מאבק קולקטיבי מול איראן, וארה"ב תיקח על עצמה את המחויבות להצלחתו.

האינטרס הישראלי

לישראל יש אינטרס מהותי ביצירת תבנית מאורגנת אזורית כזו להרתעת איראן ולהמשך המאבק מולה. ברית כזו תהווה גם זרז אפקטיבי לשיתופי פעולה אזוריים המבוססים על אינטרסים משותפים, כלכליים, טכנולוגיים, מדיניים ועוד, כפי שברית נאט"ו תרמה לעשורים של יציבות ושגשוג באירופה.

אמנם האתגר הכרוך בכך עצום. בניגוד לאירופה של 1949, המזרח התיכון רווי חשדנות, מתחים היסטוריים ופערי דת, תרבות, אידיאולוגיה וזהויות. אך ההיסטוריה מלמדת כי בריתות נוצרות לא רק למול סכנה אלא גם מתוך בחירה. זהו הזמן הנכון למנהיגי האזור לזנוח את ההיגיון הישן של פעולה לבד ולבחור להתאחד לברית אסטרטגית חזקה ומרתיעה שתכריע בעצם הקמתה את עתיד האזור.

פתגם ערבי ידוע באזור אומר "אני ואחי נגד בן דודי, ואני ובן דודי נגד הזר". מהות התובנה הזו כי גם אם יש מחלוקות בתוך הבית, הכרח להתאחד אל מול איום חיצוני. המשטר האיראני הנוכחי המחיש היטב בעשורים האחרונים וביתר שאת במערכה הנוכחית, כי איראן רואה עצמה זרה מוחלטת באזור. במציאות זו על ישראל ומדינות האזור להפוך את תבונת הפתגם לעיקרון פעולה אסטרטגי.

פרופ' בועז גנור הוא נשיא אוניברסיטת רייכמן ומייסד המכון למדיניות נגד טרור (ICT). אל"ם (מיל') ליאור לוטן הוא ראש קתדרת שלג לחקר משברים באוניברסיטת רייכמן